45 הערות על "על השמיים" מאת אריסטו – ספרים ג-ד (ארבעת היסודות)

הטקסט נמצא כאן: התרגום של המהדורה שבעריכת W.D.Ross. אצלו הספר נקרא De Caelo

יש ברשת גם אפשרות להוריד צילום של הספר המודפס של מהדורת רוס כאן (כל שאר הכרכים גם נמצאים שם).

התרגום של W. K. C. Guthrie נמצא כאן

.

פירוש אבן רושד ועליו פירוש הרלב"ג (במהדורה מדעית) נמצא כאן.

על השמים מאת אריסטו – ספר ג'

פרק א

This is indeed the first question we have to ask: is generation a fact or not? Earlier speculation was at variance both with itself and with the views here put forward as to the true answer to this question. Some removed generation and destruction from the world altogether. Nothing that is, they said, is generated or destroyed, and our conviction to the contrary is an illusion. So maintained the school of Melissus and Parmenides. But however excellent their theories may otherwise be, anyhow they cannot be held to speak as students of nature.

There may be things not subject to generation or any kind of movement, but if so they belong to another and a higher inquiry than the study of nature.

כאן מבואר מה שכתבתי והארכתי בהרבה מקומות שאריסטו לא חולק על פרמנידס, לפחות על מה שהוא מביא ממנו אלא רק ממקם את דבריו בתחום המטאפיזיקה ומוציא אותם מתחום הפיזיקה. חלוקת התחומים הברורה בין פיזיקה למטאפיזיקה יתכן שהיא חידוש של אריסטו. (כמובן הוא לא חולק גם על הפיתגוראים, לפחות על רוב מה שהוא מביא מהם, וכמובן שלא על אפלטון בשום מקום. על האטומיסטים הוא חולק לגמרי, כיוון שהם מטריאליסטים. הוא מתייחס אליהם, כיוון שיש טבע באדם להיות מטריאליסט והם העמידו את התיאוריה המטריאליסטית באופן הטוב ביותר שאפשר)

הוא מקשה קושיות של פיזיקה על תיאוריות מטאפיזיות ובכך מונע את הוצאתן לחיצוניות וגשמיות, ומשאיר אותן כסוד צנוע. הרי הוא הקשה בהרבה מקומות בחריפות על דברי פרמנידס אלה, וכאן הוא אומר שאינם בלתי נכונים אלא רק שהם לא בתוך התחום של הפיזיקה. טענו כלפי שאני מוציא את דברי אריסטו מפשוטם בקושיותיו על אפלטון הפיתגוראים ופרמנידס, ומכאן יש ראיה לדברי.

.

.

אפלטון בטימיאוס מבאר איך כל הדברים עשויים מצורות גיאומטריות שונות. הצורות הגיאומטריות עשויות מנקודות שיוצרות קוים שיוצרים מישורים והם יוצרים מעוקבים.

בתחילת ספר שערי קדושה (מרבי חיים ויטל, תלמיד האר"י) כתב:

"נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י יא): "עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני", ועוד כתיב (שמות ל לב): "על בשר אדם לא ייסך וגו'", נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג ד): "הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות", הוא הנקרא חלוקא דרבנן.

וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף, כן עשה הוא יתברך את הגוף, שהוא לבוש הנפש, בתבנית דיוקן הנפש, ברמ"ח אברים, ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר, כדמיון צנורות;

ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים של הגוף, ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו; והראיה לזה, כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם, עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש – (קהלת יב ג): "חשכו הרואות בארובות" ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים.

ועל דרך זה, שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף, וממשיכין מזון הגופני, שהוא הדם, אל רמ"ח איברי הגוף, עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו.

נמצא, כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה."

וכמו שהוא האדם, כך הוא כל המציאות. הגופים המוחשיים, שיש להם משקל ומידות והם מתחלקים וכל כיו"ב, הם רק בגד על מציאות שהיא בדיוק אותה המציאות רק בלי הבגד של החומר. כלומר במציאות הלא-חומרית יש אותם עצים שיש בעולם החומרי, אותו מספר של עלים בכל עץ, אותו צבע ואותם פירות עם אותו טעם וכל כיו"ב. כמו שבגד יש בו מקום לשתי ידים ושתי רגלים כך גם בלי הבגד יש שתי ידים ושתי רגלים. הבגד לא מוסיף מאומה על מה שיש.
כבר כתבתי שלפי פירוש חכמי הקבלה כל סיפור בראשית בפרק א' על בריאת השמים והארץ וכל צבאם, הכל הוא בלי גוף חומרי. זהו עולם האידיאות. רק בשבת אותו עולם עצמו לבש בגד, הוא הטבע החומרי המוחשי.
יש חילוק אחד והוא שהעולם האידיאי הוא נצחי והעולם החומרי מתהווה ונפסד. כמו שבגד בלה וכלה ותופרים בגד חדש, על אותם ידיים ורגליים.

כל המושגים שנדמה לנו שהם חומריים בעיקרם, מסה, תנועה, מידות, משקל, צבע, כל האיכויות החומריות, למעלה ולמטה, חם וקר, גדול וקטן, וכל כיו"ב, הכל הוא צורות בעולם האידיאות ומזה משתלשל כצל של האידיאות, כבבואה שלהן באספקלריא, להיות גם בעולם החומרי.

אפלטון בטימאוס (עמ' 565) אחרי שתיאר איך המשולשים היסודיים, הזרעים, מרכיבים את הצורות הגיאומטריות היסודיות שמרכיבות את החומר, כתב שהוא מדבר על "הסיבות" של הגופים:

2018-02-24 22_44_23-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor

הסיבות הן הצורות. הוא אומר כאן בפירוש שאינו מדבר על החומר אלא על האידיאות של הדברים.

.

אגב, בסיפור בראשית הראשון שהוא בספר בראשית פרק א', לא מדובר על החומר כלל. בבראשית פרק ב' סיפור הבריאה מתחיל מחדש, ובסיפור השני החומר הוא כבר חלק מהסיפור.

כך גם אצל אפלטון בטימאוס. מעמ' 530 (במהד' ליבס) הוא מתחיל לספר את סיפור הבריאה. ושם בעמ' 551 הוא כותב:

1.jpg

ההכרח שמדובר בו כאן הוא החומר

.

וכאן ממשיך והולך ומבאר את מהלך הבריאה מתחילתו כשהמין השלישי שהוא החומר הראשון הוא חלק מהסיפור.

2018-02-24 22_54_42-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor.jpg

וזה דמיון מפליא למתבונן.

.

.

אין ספק שכל זה לא נעלם מעיני אריסטו (הוא הרי מקשה גם על הפיתגוראים שאמרו שהעולם מורכב ממספרים, איך יתכן שלמספר יהיה משקל), וממילא אין שייכות לקושיותיו כאן איך יתכן שלגוף שמורכב מנקודות יהיה משקל. אלא ודאי כמו שכתבתי שהוא בא למקם את הדיון של אפלטון מחוץ לשדה הפיזיקה, ולא לדחות את דבריו. הטעם שהוא עושה זאת בדרך של קושיות כאלה, ולא אומר בפירוש שהוא לא דוחה את אפלטון, יכול להתפרש בכמה אופנים חשובים  ואכמ"ל.

.

.

.

פרק ב

ההוכחה לכך שלא יתכן גוף חסר משקל, שמבוססת על כך שגוף כבד יותר נופל מהר יותר, נתבאר לעיל ברשימה 40 שהיא לא מאריסטו אלא מתלמיד טועה.

בהמשך נאמר שגוף שנזרק ממשיך לנוע אחרי שהוא לא נוגע יותר ביד הזורקת אותו (התמדה. אינרציה) בגלל שהאויר משמש כלי לזה, שיש באויר טבע כבד וטבע קל, וכשזורקים למטה הזריקה מטעינה (או מספיגה) את האויר בכח לנוע למטה, כנראה על ידי עירור הטבע הכבד שלו, והוא דוחף את הדבר הנזרק למטה וגורם שהזריקה תשפיע שיפול יותר מהר ממה שהיה נופל באופן טבעי. וכשזורקים למעלה הדחיפה של הזריקה מטעינה את האויר כח של קלות שגורם לו לנוע למעלה ולדחוף איתו את החפץ שנזרק למעלה. לפי זה תהיה אינרציה רק בגוף שנזרק באויר ולא בגוף שנזרק בתוך מים, כי קלות יש רק באויר ואש ולא במים.

כל זה גם תוספת מאוחרת מתלמיד טועה.

.

אני מעתיק בעניין זה מהביאור על מורה נבוכים על הקדמה כ"ו לחלק שני בחלק א' מהביאור על ההקדמה, בביאור פיזיקה ספר ח' פרקים א'-ה':

קרוב לסוף פרק עשירי של פיזיקה ספר ח', עמ' 266ב שורה 29, הוא מזכיר את ההסברים שאמר בפיזיקה ספר רביעי פרק ח' לאינרציה, ומפריך אותם.

את ההסבר שהזורק הניע את האוויר ביחד עם הנעת הקליע והאוויר ממשיך להניע את הקליע הלאה, הוא דוחה, כיוון שכמו שהקליע היה אמור להפסיק לנוע מייד כשניתק מגעו ביד הזורק, באותה מידה כך האוויר יפסיק לנוע מייד כשניתק מגעו ביד הזורק. וגם אם יש חיבור כמו מגנט בין האוויר לקליע, מייד כשהאוויר והקליע יתנתקו מהיד הדוחפת שניהם יפלו ישר למטה.

הוא אומר שם הסבר אחר: באוויר או במים או בכל תווך שהגוף הנזרק נע בו, יש תכונה פוטנציאלית להיות מניע, מלבד מה שהוא גם יכול לנוע. הדחיפה מניעה את האוויר והוא מפסיק לנוע כשהוא ניתק מיד הדוחף, אבל התנועה כבר הציתה בו את הטבע להיות מניע בעצמו, ועל ידי זה הוא מניע את האוויר שנוגע בו, והוא בתורו מסיק לנוע כשניתק מהאוויר שדחף אותו, אבל כבר הופעל בו הטבע הגנוז בטבעו להיות מניע וכך הוא מניע הלאה. בשלב מסויים הסגולה להניע שמופעלת על ידי האוויר שדחף אותו, נעשית חלשה יותר מתנועת הדוחף, ומשם הולכת ונחלשת עד שהקליע מפסיק לנוע [לפי זה הקליע היה צריך בשלב זה ליפול פתאומית ישר למטה ולא להמשיך את מסלולו בקשת עד הנחיתה. ובוודאי לא באותה קשת כמו מסלול ההמראה לנקודת השיא].

זה לשונו בפיזיקה ח' י':

2018-02-25 19_23_19-The Works of Aristotle2018-02-25 19_26_35-The Works of Aristotle2018-02-25 19_27_43-The Works of Aristotle2018-02-25 19_28_52-The Works of Aristotle

.

הסבר דומה לזה יש גם ב"על השמים" ספר ג' פרק ב'. שם הוא מדבר דווקא על אויר, שיש בו טבע של קלות וטבע של כבדות, והדחיפה למטה מעוררת את טבע הכבדות ומספיגה אותו באויר ולכן הוא נע למטה ודוחף את החפץ שנזרק למטה, וכשדוחפים למעלה האויר נטען בכח הקלות ולכן דוחף את החפץ למעלה. טבע של קלות יש רק באויר ואש ולא במים, לפי זה במים לא תהיה אינרציה.

זה לשונו שם ב"על השמים" ג' ב':

But since ‘nature’ means a source of movement within the thing itself, while a force is a source of movement in something other than it or in itself qua other, and since movement is always due either to nature or to constraint, movement which is natural, as downward movement is to a stone, will be merely accelerated by an external force, while an unnatural movement will be due to the force alone. In either case the air is as it were instrumental to the force. For air is both light and heavy, and thus qua light produces upward motion, being propelled and set in motion by the force, and qua heavy produces a downward motion. In either case the force transmits the movement to the body by first, as it were, impregnating the air. That is why a body moved by constraint continues to move when that which gave the impulse ceases to accompany it. Otherwise, i.e. if the air were not endowed with this function, constrained movement would be impossible. And the natural movement of a body may be helped on in the same way.

.

בפיזיקה ספר ח' פרק י' הוא מביא את הביאור לאינרציה שכתוב בפיזיקה ספר ד' פרק ח', ומקשה עליו קושיות. הוא לא אומר שהוא בעצמו כתב את זה וכעת הוא חוזר בו אלא מזכיר את הדעה בסגנון של מי שמביא דעה שמישהו אחר אמר (שם בעמ' 267א שורה 16 הוא מביא את דברי אריסטו עצמו בפיזיקה ספר ד' פרק ח' בלשון "יש שאומרים". בהערות רוס שם חש בקושי וניסה לומר שזה מתייחס לאפלטון, אבל במקומות שציין לאפלטון אין קשר לעניין האינרציה), והוא מוכיח שהיא שגויה ואומר את התיאוריה הנכונה. התאוריה שמוצעת מופרכת מאוד ואינה אופיינית לאריסטו כלל. הקטע אינו קשור לנושא של הפרק והוא מאמר מוסגר שהוכנס ללא קשר לנושא, וכך כתוב במילים הפותחות אותו. לכן לעניות דעתי אין ספק שזו תוספת מאוחרת. מישהו הבחין שההסבר לאינרציה שאריסטו כתב בפיזיקה ספר ד' פרק ח' אינו מסתבר, וכתב הסבר שכנראה נלקח מהוגה אחר מאוחר יותר, וכן הכניסו את ההסבר הזה ב"על השמים" בוריאציה קצת שונה. ב"על השמים" שם גם הקטע הסמוך לפניו אינו מאריסטו, כמו שביארתי בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 40 בעניין שאריסטו לא סובר שגוף כבד יותר נופל מהר יותר.

.

.

.

פרק ג

ארבעת היסודות. 

אני מעתיק כאן דברים שכתבתי בביאור על מורה נבוכים על הקדמה א-ב לחלק שני, בביאור על הפיזיקה של אריסטו ספר ג:

לכאורה יש לשאול, אם גוף מורכב מיסוד אחד סופי ויסוד אחד אינסופי, כיצד ייתכן שמידותיו תהיינה סופיות, והרי אם מידותיו הן אינסופיות לא ייתכן שיהיה קיים כגוף וכמו שכתב לעיל, וכן מייד בסמוך הוא כותב שלא ייתכן שגוף יהיה מורכב משני יסודות ששניהם אינסופיים כיוון שאז יתפשט לכל הצדדים בלי גבול.

.

הנה ארבעת היסודות הם צורות החלות בחומר הראשון.

אפלטון מבאר בטימיאוס איך חלות צורות ארבעת היסודות על החומר הראשון:

 

2018-01-03 20_38_21-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor2018-01-03 20_38_42-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor2018-01-03 20_39_07-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor2018-01-03 20_39_45-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor

.

הנה החומר הראשון אין בו שום צורה כלל, וזה אומר שאין בו התפשטות לשלושה מימדים, ואין בו מידה ומשקל ושום איכות וכמות זמן מקום וכל כיו"ב. וכמבואר בטימיאוס במה שהבאתי מקודם.

הצורות של ארבעת היסודות הן הצורות הראשונות שחלות בחומר הראשון. הן לא נקבעות בו כמו שצורת השולחן נקבעת בעץ, או צורת הסוס בסוס, אלא מצטיירות עליו על ידי תנועה, וכעין גלים שמצטיירים במי הים או בבואות במראה, ואלה משלים לא מדוייקים ואי אפשר לעמוד על העניין בדיוק.

אם אנו רוצים לבודד חומר ראשון שיש בו רק צורת אחד מהיסודות, הרי עדיין לא חלה כאן צורת מימדים ומידות וכמות וגודל ומשקל וכל כיו"ב, ולכן אין זה יכול להיתפש בחושים עדיין. ואכן היסודות הראשוניים כמו שהם בלי שיתערבו ובלי שיחולו עליהם צורות נוספות, אינם נתפסים בחושים כלל וגם בשכל הם לא נתפשים היטב בבירור. זה רק שלב אחד לקראת ההתגשמות בגופים חומריים שהם צורות שחלות על חומר ארבעת היסודות. כשצורת סוס חלה על חומר שמורכב מארבעת היסודות יחד איתה חלות צורות של מידות וכמות ומשקל ואיכויות וכיו"ב, ועל ידי זה נעשה סוס שאפשר לתפוש בחושים (וכבר נבנה רובד של מציאות שבו נראה שהצורות חלות בחומר באופן שיש בו מן הקביעות. אם כי באמת בעומק זה לא שונה מהאופן שהצורות של היסודות חלות בחומר הראשון, כי הכל כל הזמן משתנה ונע מהוויה להפסד וחוזר חלילה. ואי אפשר לומר על השולחן "זה" כי מייד הוא כבר שולחן אחר.).  אבל בשלב של היסודות עצמם הם לא נתפשים בחוש.

.

מקובל לומר שארבעת היסודות מתרכבים זה עם זה בהרכבה מזגיית שהיא כעין הרכבת החומץ והדבש היוצרת את הסכנג'בין שיש לו תכונות חדשות משלו (מורה נבוכים ב א). או בדוגמה מזמננו חמצן ומימן שמתרכבים ונעשים מים, והמים הם חומר חדש עם תכונות חדשות, וזה לא כמו ערבוב מלח וסוכר שלא מתרכבים לחומר חדש אלא נשארים כל אחד עם טבעו הקודם (הרכבה כזו נקראת הרכבה שכוניית, הם נמצאים בשכנות ומזגיהם לא התרכבו למזג חדש.).

אמנם זה רק משל ואינו דומה לגמרי.

לדוגמא גרעינים ושקדים נהוג לקלות לפני האכילה. אחרי הקלייה מורגש בהם יותר הטעם הקלוי, שיש לו שייכות לאיכות של אש, יבש וחם. זו איכות שמורגשת בהם גם אם הם כבר קרים. וכן רוב המאכלים שנוהגים לצלות או לאפות. האפיה גורמת שיש בדבר הנאפה יותר מיסוד האש ביחס לשאר היסודות, וזו איכות שנשארת בו גם אחרי שהוא מתקרר ומורגשת כשאוכלים אותו. הכמות של יסוד האש שנכנסה בו לא גורמת להיותו גדול יותר במידותיו. אם נכניס בו כמות אינסופית של יסוד האש הוא יישרף ויכלה לגמרי, הוא לא יגדל.

.

למשל אם יש רצפת אבן או רצפת עץ, או שטיח על רצפת האבן, יותר קר בחורף לעמוד יחפים על האבן מאשר על העץ או השטיח, למרות שהטמפרטורה וודאי זהה לגמרי (מדובר בבית לא מחומם, שלא הושקעה אנרגיה בחימום שלו, ובמשך זמן מספיק הוא יקבל את הטמפרטורה שבחוץ וכל מה שיש בו יהיה באותה טמפרטורה (מלבד בעלי חיים ששורפים אנרגיה ומתחממים מכח זה), לפי חוק השוואת הטמפרטורות). יותר קר לגעת במתכת מאשר בעץ או בד.

הסיבה היא שבמתכת ובאבן יש יותר מיסוד העפר שהוא קר ויבש, לעומת העץ והבד.

ההסבר המדעי של זמננו יאמר שהנה חום הוא מהירות התנועה של המולקולות שמהן החומר מורכב (מולקולות הן חלקיקים מיקרוסקופיים מהם החומר בנוי, כל מולקולה מורכבת מכמה אטומים שנקשרו זה לזה, כמעט תמיד המולקולות נמצאות בתנועה בתוך החומר שהן מרכיבות אותו). אם גוף חם שהמולקולות שלו נעות מהר, נוגע בגוף קר שהמולקולות שלו נעות לאט, המולקולות של הגוף החם מתנגשות באלה של הגוף הקר ומאטות את מהירותן עד שהמהירות של התנועה בשני הגופים תשתווה, וכך הטמפרטורה שלהם תשתווה. באבן או מתכת צפיפות המולקולות גבוהה יותר, ולכן הן חזק יותר ומהר יותר מאיטות את תנועת המולקולות בגוף האדם הנוגע בהם, והוא מהר יותר מרגיש את שינוי מהירות התנועה של המולקולות שלו, כלומר את ירידת הטמפרטורה של הגוף שלו, וזה יוצר הרגשה חריפה יותר של קור. עץ ובד הם חומרים שיש בהם הרבה חללים ריקים וצפיפות המולקולות בהם נמוכה, ויש פחות מעצורים לתנועה המהירה של המולקולות בגוף האדם הנוגע, ולכן התקררותו איטית יותר.

.

.

כבר כתבתי בהקדמה לביאור על מורה נבוכים בהקדמה שלישית וכן בהקדמה שנייה לביאור על חלק שני, שהנה מבחינה מדעית של זמננו אין מניעה מבחינת האמת ה"יבשה" לומר שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ. אם אני מניח שאני המרכז, ממילא התנועה תהיה סביבי. רק המדע של זמננו לא רואה שום יסוד והגיון להניח שאני המרכז. אמנם אצל הקדמונים, ואריסטו בכללם, התפישה היסודית של המציאות היא שהיא סיפור שמכוון אלי. עוד לפני שמגיעים למושג של אל כלשהו. עצם טבעה של המציאות שאני פוגש, מראה שהיא סיפור כלשהו שמכוון אלי. היא נראית כמו ציור, שמי תכלת ובהם שמש זהב שמחממת ומאירה בדיוק כמו שמתאים לי, ים תכול, ירק ועצים כתפאורה יפיפיה, פירות בצבעים וטעמים ומרקמים שכאילו הקונדיטור המומחה ביותר הכין במיוחד כדי לפנק אותי, ויש לי עיניים לראות ואזניים לשמוע ורגליים ללכת, ובעיקר שכל להבין ויכולת לדבר ורגש להרגיש הכל ואהבה בלב, וכן הלאה. כל זה לא נראה כאילו נוצרתי במקרה ונפלתי במקרה למקום מקרי חסר סדר וארגון וכוונה.

המדע המודרני בחר לנקוט בעמדה שהכל מקרי וחסר פשר, ולפי זה מנסה להסביר את מה שהוא רואה מסביב, ויש לו הצלחות כבירות וגם כשלונות כבירים, והוא משלם מחירים כבדים על זה. למשל אם אשאל במחלקה לפיזיקה באוניברסיטה מה ההבדל בין גוף האדם הרף עין לפני שהאדם מת מדום לב לבין הרף עין אחרי שהוא מת, לא תהיה להם יכולת להשיב וגם לא לחקור בזה, כי הם לא עוסקים במדעי החיים. הם ישלחו אותי לביולוגיה, וגם שם אין לה תשובה מה ההבדל בין הגוף החי לגוף המת, כי הם לא עוסקים בגופים מתים, הם רק ביולוגיה ולא פיזיקה. או אם אשאל במחלקה לפיזיקה האם אהבה או שנאה הם אובייקט שקיים בטבע העולם או לא, אין להם איך להתמודד עם זה.

וגם שאלות בתחומם, למשל איך יצור חד תאי יודע שגרגר מסויים שלידו הוא אוכל, והוא מניע את הריסים שיוצאים לו מקרום התא, שהם שרשראות של מולקולות בעובי שתי מולקולות, בלי שרירים ועצבים, בתנועה מסודרת וקצובה שתניע אותו ישר אל גרגר המזון, וקרום התא שלו ינוע בתנועה מאורגנת לעטוף את גרגר המזון, בלי מוח עצמים חושים ושרירים. איך בגוף האדם תאים שמטענם הגנטי זהה יודעים להתארגן זה לצד זה למבנים מורכבים כמו האיברים. וכו' וכו'. או בפיזיקה מה פירוש להיות קיים במציאות, הרי כל חוקי הפיזיקה מתייחסים לגופים, מה קובע מה זה גוף פיזיקלי, איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל גוף אחר, מה הקשר בין להיות גוף ללהיות בעל חומר, האם החומר מגדיר את הגוף, ואם כן מהו חומר. הרי לחלקיקים שלו אין חומר, הם רק אנרגיה. ומהי אנרגיה, האם היא גוף, למשל גלים אלקטרומגנטיים מהם וכו' וכו'. ומהי גרביטציה, איך גוף יודע שיש גוף אחר במרחק ממנו כדי להימשך אליו. אומרים שיש שדה גרביטציה, מהו שדה, האם הוא נחשב קיים במציאות, ושוב מה זה קיים במציאות. הכל הולך בכיוון של יותר להתחשבן במשוואות ופחות להיות מובן. ככל שחוקרים יורת ומגלים יותר ומנסחים משוואות מתוחכמות יותר שמוכיחות את עצמן בניסויים, כך פחות ופחות יכולים להבין על מה מדובר בכל זה.

הקדמונים ואריסטו בכללם, בחרו לנקוט בעמדה שהכל הוא סיפור שמכוון אל האדם. לכן כיוון שהאדם הוא הקהל מובן מאליו שהוא במרכז, שהרי הכל פונה אליו. לכן השמש סובבת סביבי ומקרינה חום שנעים לי, והפירות צומחים לפי טעמי, וכו'. זה יוצר חובה המוטלת עלי להתייחס לסיפור הזה, לנסות להבין מה הוא אומר לי, מי מדבר כאן ולמה הוא מדבר ומה הוא אומר. זה גורם לתפישה חיה, לא מכניסטית. ייתכן שצב או פיל מחזיקים את העולם, ייתכן שכל עץ או הר הוא אליל שעלי להקריב לו קרבנות, ליצור איתו מערכת יחסים חיה. יש הרבה מה לדון בזה, אבל היסוד הוא שיש כאן חובה להתייחס. כמו שכותב המסילת ישרים בהתחלה שהיסוד הוא לחפש לדעת מה חובתו בעולמו. אם העולם מקרי ומכני וחסר חיים למה שתהיה על האדם חובה כלשהי. אם הוא סיפור אז יש כאן נוכחות חיה חכמה כלשהי (או הרבה נוכחויות כאלה) שסיפרה אותו, ופנתה אל האדם, והוא מחוייב להתייחס לפניה הזו.

במקרה של רצפת אבן קרה לעומת שטיח חם, אם המבט הוא שהכל מקרי והאדם לא במרכז, ההסבר יהיה שזה תלוי בצפיפות המולקולות בחומר. אם המבט הוא שהאדם במרכז, והכל פונה אליו לדבר איתו, אז ההסבר יהיה שצפיפות מולקולות גבוהה תהיה נקראת טבע קר. מבחינה מדעית של זמננו באמת האדם מרגיש קור יותר במגע עם גוף צפוף שהטמפרטורה שלו נמוכה מזו של האדם, מאשר עם גוף לא צפוף. זו עובדה אמיתית, רק המדע של זמננו לא רואה בזה את ההגדרה הנכונה של גוף צפוף, כי אין סיבה הגיונית שלפי תחושות האדם נגדיר את המציאות האובייקטיבית, ומבחינה אובייקטיבית ההגדרה תהיה צפיפות. אבל אם נשאל את המדע של ימינו אם המבט יהיה מצד האדם תשובתם תהיה שאכן ההגדרה היא קור. כלומר אין כאן מחלוקת אלא רק לגבי מאיפה הנקודה שממנה אנו מסתכלים על הדברים.

בהקדמה כתבתי שאם אנשים צופים בסרט קולנוע, יבוא מדען ויאמר שאין כאן אנשים שהולכים אלא רק בד ופנס וסרט שנע, ויש כתמי אור מקריים על הבד, ואפשר לדמיין שאלה בני אדם כמו מי שרואה צורות סוסים בעננים הנעים, כמו שמדמיינים שמי שמוריד גשם הוא פיל שמיימי כלשהו. והוא יכול להוכיח את זה, הרי אם הוא מסתיר את אור הפנס מפסיקה להראות דמות אדם על הבד. מי שצופה בסרט מניח שכתמי האור על הבד הם לא מקריים וחסרי פשר, אלא יש סופר ובמאי וכו' שרצו לספר סיפור בעל משמעות כלשהי, והם מעוניינים לראות את הדמויות מתוך אמונה שמזה יתבאר להם סיפור משמעותי שיש להם עניין להבין אותו. ועיין עוד שם.

 

יש לחומר מצבי צבירה, מוצק נוזל וגז, אותו חומר עצמו יכול להיות במצבי צבירה שונים. גם בזה אפשר לראות איכויות של החומר הנמדדות לפי האדם, הנוזל לח מבחינתו והמוצק יבש, ואפשר לא לקרוא לזה לח ויבש כי האדם הוא לא המודד, אלא להגדיר את זה לפי מבני מולקולות מסויימים שקורים במקרה בטמפרטורות ולחצים מסויימים.

.

הקדמונים הסתכלו על איכויות שיש בגופים בטבע, לפי תפישתן אצל האדם, כמו למשל שינוי האיכות שקורה למזון בקליה באש (שאפשר להסביר אותו בשינויים מולקולריים שקורים בחומר ויש בזה פחות חיידקים שגורמים למחלות ולכן מי שמבקרה חלה בו מוטציה שגרמה לו שהחומרים המסויימים שנוצרים בקליה באש נתפשים אצלו כטעם בעל איכות מוגדרת שערבה לחיכו, הוא זה זה ששרד במלחמת הקיום האבולוציונית כיוון שהיה פחות חשוף לחיידקים שבמזון. וכל כיו"ב.).

הם היו הרבה יותר פתוחים ורגישים מאיתנו לחוש בדייקנות באיכויות האלה. יש טבחים מומחים שאם מגישים להם תבשיל מורכב מאוד הם יכולים לפרט עשרות מרכיבים ותבלינים שיש בו, או מוזיקאים מומחים שיכולים לשמוע תו אחד שנוגן בצליל חד מדי בתוך התזמורת.

אלה דברים שלא שייכים כלל למדידה ולהסתכלות במיקרוסקופ או לשאר תצפיות הנהוגות בפיזיקה ולא ניתנים לניסוח כמשוואות מתימטיות. בישול מזון או מוזיקה יכולים להיות ברמה של מדע, אבל לא ישתמשו בהם בכלים מדעיים כמו מתימטיקה וניסויים תצפיתיים.

כך כמו שטבח מבחין בטעמים של חומרי הגלם של התבשיל, הם הבחינו בכל הגופים בעולם שיש בהם תרכובות של האיכויות (לא איכויות אובייקטיביות כשלעצמן אלא איכויות מבחינת ההשפעה שלהן על האדם), והאיכויות היסודיות הן אש רוח מים ועפר. יש איכויות עוד יותר בסיסיות שהן קר-חם, לח-יבש, והן מתבטאות ביסודות, אבל יש ביסודות איכויות נוספות שגורמות לעפר להיות בעל איכות שנקראת על דרך משל "עפר" ויש בה יותר מרק קור ויובש.

כך שאם הקדמונים היו יודעים את כל מה שיודע המדע של זמננו הם לא היו חוזרים בהם מהקביעה שהכל מורכב מארבעה יסודות, וכמו שמוזיקאי לא צריך לחזור בו מהקביעה שהכל מורכב משבעה תווים, וטבח לא צריך לחזור בו מהקביעה שהכל מורכב מארבעה טעמי יסוד וכן הלאה. אלה תחומים שונים לגמרי ולכן אינם סותרים.

וכמו ששלושה צלילים ביחד יוצרים אקורד, שהוא ישות מוזיקלית חדשה שיש לה תוכן עצמי משלה ואל רק סכום שלושת התווים, וכן חמוץ-מתוק יוצר איכות של טעם בתבשיל שהיא איכות חדשה, ולא רק סכום האיכויות של חמוץ ומתוק, ומשבעה תווים או ארבעה טעמי יסוד (או כך וכך חומרי גלם ותבלינים) אפשר ליצור אינספור איכויות שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה ואינה דומה לחברתה, כך מארבעת איכויות היסוד של החומר אפשר ליצור אינספור איכויות חדשות שונות.

.

ארבעת היסודות הם צורות יסוד שחלות בחומר הראשון. עדיין אין כאן צורות של מידות וכמויות ומשקל ונפח וכיו"ב. ההרכבה של יסודות בגוף נאמרת ביחס ולא בכמות מוחלטת. אפשר לומר בגוף הזה יש פי שתיים יסוד אש מיסוד אוויר. אבל לא שיש בו שני ליטר אש וליטר אוויר. זה כמו לומר שדבר מסויים הוא פי שתיים יותר מתוק מאשר חמוץ. אבל אי אפשר לומר יש בו ליטר או קילוגרם של חמוץ וכו'. לנו קשה לדייק האם זה פי שתיים חמוץ יותר ממתוק או פי שתיים וחצי, אבל טבח מספיק מומחה יכול. הכמות של המאכל נקבעת לפי גודל ומשקל החתיכה שעליה מדובר אם יש בה חמוץ או מתוק, אבל אין קשר בין מידות החתיכה ומשקלה לבין כמה חמוץ וכמה מתוק יש בה. לכן אם נוסיף לה אינסוף מתיקות היא תישאר באותו גודל, רק לא תהיה מתוקה בכלל וכבר לא תהיה מורכבת משני יסודות.

.

.

.

 

לגבי האפשרות שגוף אינסופי יהיה מורכב משני יסודות או יותר שכל אחד מהם בכמות אינסופית כתב אריסטו:

"On the other hand, it is impossible that each should be infinite. 'Body' is what has extension in all directions and the infinite is what is boundlessly extended, so that the infinite body would be extended in all directions ad infinitum."

 

לעיל כתבתי שאם גורמים לחתיכת מאכל להיות חמוצה באופן אינסופי זה לא משפיע על המימדים שלה. לכאורה לפי זה גם אם היא מורכבת מחמוץ ומתוק ששניהם אינסופיים זה לא ישפיע על המימדים שלה.

באופן כללי יש להיזהר, כל הדיבורים על העניינים האל ההם רק משלים, אין לנו יכולת לדבר עליהם בלי משלים. אלה עניינים של שכל עיוני מופשט מהחושים, ושכלנו משוקע בחומריות מכדי שנוכל לחשוב בשכל עיוני, ולכן אנחנו צריכים להמשיל משלים שהדמיון, הפועל לפי דרכי תפישות החושים והגשמיות, יוכל לצייר, ובלי שהוא יצייר לא נוכל להבין מאומה. כל המשלים הם חלקיים, לכן הם יכולים גם לסתור זה את זה בכמה בחינות, ויש בהם דברים שחוטאים לאמת ומשבשים אותה, וצריך להיות ערניים לקחת מהם רק את הצדדים המועילים להבנה ולהתעלם מהצדדים המפריעים לה.

המשל מטעמים של אוכל מטעה בכך שטעמים הם תכונות של הגוף שבאים אחרי שהגוף קיים כגוף. כלומר קודם יש את עצם הגוף, נניח חתיכת בשר, ועליו חלות כל הצורות שמגדירות את  הגוף כגוף חומרי וכגון מידות ומשקל ונפח וכל כיו"ב, ואחר כך חלים בו מקרים שטעמו כך או כך. המידות של הגוף קודמות לתכונות של טעמים.  לכן כמו שחמוץ לאינסוף לא ישפיע על מידותיו גם אם כל טעמיו יהיו אינסופיים זה לא ישפיע על מידותיו.

ארבעת היסודות שונים מטעמים של אוכל בכך שהם איכויות שקודמות להיותו עצם וקודמות להיותו בעל מימדים ונפח ומשקל וכיו"ב.

כשאנו קוראים בקדמונים שארבעת היסודות הם חומר שבו מוטבעות הצורות של הגופים, אנו חושבים כאילו מדובר בבוץ או שעווה או חומר יסוד כלשהו שמוטבעות בו צורות כמו חותם בשעווה או כמו כתב על נייר. אנו תופשים את המושג "חומר" קודם כל כבעל מסה, בעל משקל ונפח ומידות וכמויות וגבולות גיאומטריים שגובלים את נפחו וכל כיו"ב. באמת לא זה המושג של חומר. החומר הראשון רק הוא באמת חומר במובן המדוייק, ואין לו מסה ולא אנרגיה ולא שום מידות וכמויות ומקום וזמן. הצד שהמושג "חומר" מוסיף למושג הוויה, להיות קיים, הוא לא המסה והנפח והמידות, כמו שנדמה לנו. הוא עניין אחר לגמרי. האידיאות המופשטות הן "קיימות" למרות שאין בהן תכונות של חומר כמו מסה ומשקל ונפח ומידות ומקום וזמן. כך גם האל עצמו. החומר הראשון עצמו גם כן "קיים" למרות שאין בו מידות ונפח ומשקל ומסה ומקום וזמן וכל כיו"ב. רק שהמובן של המילה "קיים" לגבי האידיאות והמובן של המילה "קיים" לגבי החומר הראשון הם שונים מאוד

האידיאות קיימות בכך שיש בהן הגדרה, הן "הכל" ו"שלם" ו"יש" במובן המוחלט, אבל לא אינסוף, כי ההגדרה היא דווקא בגבולות. מציאותן היא בכך שהן פועלות לגלות את הגדרה שיש בהן, הן כל הזמן בפועל, שפירושו להיות דבר אחד מוגדר ופירושו גם לגרום לצורות להתגלם, להתגלות, להשתקף, בכל דבר שמתאפשר. הן קיימות כי השגתן דומה מבחינת השכל למה שעין הבשר מרגישה כאור. הן מאירות את השכל ומגלות לו. הן יוצרות יחס עם השכל, שהוא השפה שבה מדבר הבורא עם בריותיו. הן אומרות לשכל יופי והשגות ברורות ושונות. זה המובן של היותן קיימות. החומר הראשון אין בו את כל זה. הוא אינסופי, אין בו גבולות והגדרות, הוא חושך, הוא סביל. אין לו משל עצמו מאומה, כל מציאותו הוא בהיותו קולט את השתקפויות האידיאות, בלי זה הוא אין מוחלט, חסר קיום לחלוטין. הוא רק כלי להחזיק משהו אחר. זה הפירוש של היותו קיים.

הגוף החומרי בעולם הארצי הוא קיים, והמובן של היותו "קיים" הוא צירוף של המובן של האידיאה במילה "קיים" עם המובן של החומר במילה "קיים". אפלטון בטימיאוס אומר שהאידיאה היא האב והחומר הראשון הוא האם והעצם המוחשי הוא הצאצא. זה הפירוש שהעצמים קיימים בחומר, שהם צורה המגולמת בחומר. אין לזה שום קשר למשקל ונפח ומידות ומקום וזמן וכל כיו"ב תכונות שנחשבות אצלנו כתכונות שמגדירות מהו חומר. כל התכונות האלה הן צורות שמתגלמות בעצם, בשלב מאוחר יותר מהשלב שהאידיאה והחומר הראשון מתחברים, וגם יותר מאוחר מהשלב שהחומר של ארבעת היסודות והאידיאה מצטרפים להיות עצם.

אם המציאות היא סיפור שהבורא מספר, האיכות של הדברים היא היסוד הראשוני של הסיפור, והמשקל והנפח והמידות הם אלמנט פחות ראשוני. על האיכות של היסודות מתלבשים המשקל והנפח והמידות וכו', והיא שוקעת לעולם שתחת שלטון הזמן והחלל.

לכן מה שהיסודות הם איכות, אין הכוונה לקטגוריית האיכות. קטגוריית האיכות היא אחרי העצם, היא איכות של העצם, קודם יש עצם ואחר כך הוא לבן או שחור, מתוק או חמוץ. האיכויות של ארבעת היסודות הן לפני העצם, קודם הן קיימות ומזה מתגלם עצם.

.

למשל אם נניח שכחול הוא צבע עצוב וצהוב הוא צבע שמח וירוק יש בו שלווה, מצהוב וכחול ביחד נהיה ירוק. אם בירוק יסוד הכחול יהיה אינסופי, תהיה בו כחלות אינסופית, זה יהפוך לכחול נקי ולא יישאר צהבות כלל ולא יהיה מורכב משני צבעים, וכן להיפך. זה מה שאומר אריסטו שלא ייתכן גוף מורכב כשאחד המרכיבים אינסופי.

האמירה של הטבע אל האדם מתחילה מכחול או צהוב, עצוב או שמח. החומר במובן שאנחנו רגילים להשתמש בו, המסה, הנפח והמשקל והמידות והזמן והמקום, הוא הכלי שמחזיק את זה (הרגש של הצייר עצוב או שמח הוא הצורה ביחס לגוון של הכחול או צהוב שמשמש לה כחומר, שמחזיק את הביטוי שלה. משחת הצבע והבד הם חומר שביחס אליו הגוון הכחול והצהוב כשלעצמו הוא הצורה). כמו שכמות מסויימת של משחת צבע ובד מחזיקים את הגוון הכחול שאומר את העצבות של הצייר. אם לצייר יש עצבות אינסופית והוא ירצה לצייר כחול שיש בו כחלות אינסופית, לא יספיק לו מידה מוגבלת של משחת צבע ובד. הם יחזיקו כחלות מסויימת מוגבלת ולא אינסופית. אם יש לו מידה סופית של שמחה הוא יניח על כמות סופית של בד כמות סופית של משחת צבע צהוב. כעת הוא יערב בו כחול ויהיה ירוק, והוא יוסיף כחלות לירוק עוד ועוד. באמת די במידה סופית של כחול כדי לבטל את הצהוב לחלוטין ולהיות כחול נקי. כך גם די במידה סופית של אש להבעיר אוויר להפכו לאש. אריסטו אומר אצלנו שדי במידה סופית שחורגת מהיחס שיש בו איזון כדי לבטל לגמרי את היסוד המתנגד, והוא אומר שאם יהיה יסוד אינסופי קל וחומר שהוא יבטל את היסוד המתנגד כי מספיק גם כמות סופית לשם כך.

If one of the bodies falls in any degree short of the other in potency — suppose fire is finite in amount while air is infinite and a given quantity of fire exceeds in power the same amount of air in any ratio provided it is numerically definite — the infinite body will obviously prevail over and annihilate the finite body.

.

אריסטו לא אומר שאחרי שהיסוד האינסופי יבטל את היסוד הסופי העצם יישאר קיים כמו שהוא במידותיו רק שתתבטל האיכות של היסוד הסופי. הוא הניח שמדובר בעצם מורכב מיותר מיסוד אחד. אם היסוד האינסופי מבטל את מציאותו של הסופי כבר סתרנו את ההנחה ושללנו את מה שרצינו לשלול. לא צריך לחקור כעת מה באמת יקרה לעצם.

אם לירוק שיש בו כמות סופית של צהוב, ולכן הוא יכול להיות מצוייר על כמות סופית של בד עם כמות סופית של משחת צבע,  נוסיף עוד ועוד כחול הצהוב יתבטל. כמות משחת הצבע והבד הסופיים לא יוכלו להיות כלי להחזיק ביטוי אינסופי של עצב באמצעות צבע שכחלותו אינסופית. רק אין צורך לומר כאן שלא יהיה עצם מוגבל שהוא רק כחול, זה לא הנדון, די היה להוכיח שהעצם לא יהיה מורכב משני יסודות.

באמת מה שהעצם היה בעל מידות סופיות ומשקל סופי וכיו"ב, זה רק מכח היסוד הסופי, שאיפשר כדי לבטא אותו שיתעצם ממנו עצם חומרי בעל מידות סופיות, ועל העצם הזה יכולנו לחשוב שהוא יכחיל ויכחיל בלי סוף ויתבטל כל הצהוב שבו.  אבל אם אין כאן יסוד סופי, אלא צהוב אינסופי וכחול אינסופי, הביטוי שלהם מצריך כדי להיות כלי שמחזיק את הביטוי שלו לכמות מסויימת של חומר (במובן הרגיל של מסה נפח משקל מידות וכו', ולא כמו המובן של החומר הראשון) כמו בד ומשחת צבע, וכיוון שיש עוד ביטוי נוסיף עוד משחה וכך הלאה וזה לא ייעצר אף פעם, ולא יווצר מזה גוף חומרי טבעי בעל מידות סופיות.

זה ביאור לשון אריסטו כאן:

"On the other hand, it is impossible that each should be infinite. ‘Body’ is what has extension in all directions and the infinite is what is boundlessly extended, so that the infinite body would be extended in all directions ad infinitum."

מקודם בהוכחה הדיאלקטית הוא אמר שההגדרה של גוף היא שהוא מוגדר על ידי פני שטח, וגוף אינסופי במידותיו פירושו שאין לו פני שטח כלל, השטח לא נגמר להגיע לפנים כלשהם. ולכן הוא לא גוף. כאן הוא לא אומר את זה. הוא לא מציין לדבריו לעיל, ולא מדבר כלל על כך שגוף מוגדר בגבולותיו. הוא מדבר רק על התפשטות. והכוונה היא שהגוף מבטא את היסוד, האש היא אמירה, אופי, יסוד של סיפור, כמו מילה במשפט או תו בשיר או גוון בציור. הגמרא בברכות י' א' אומרת אין צייר כאלוהינו, הבריאה היא ציור של הבורא. היסודות הם צבעי היסוד של הציור הזה. הגוף החומרי הוא משיחת המכחול עם משחת הצבע שמבטאת את האמירה שיש בגוון. אם הצייר שמח ומושח צבע צהוב, והוא מרגיש שעוד לא ביטא את שמחתו כפי שהיא הוא מושח עוד משחת צבע על הבד, ואם הוא עדיין לא סיים לבטא את כל השמחה שיש בו הוא יוסיף עוד צבע מהשפופרת, וכך זה יתפשט. ההתפשטות היא הביטוי. זהו שאומר אריסטו כאן שכל גוף הוא מתפשט, התפשטות היא ביטוי, היא הפקת צליל של נגן או משיחת צבע של צייר או כתיבת מילה של סופר. הוא מגדיר בזה מהו גוף, שהוא אמצעי ביטוי. מכח ההגדרה הזו ברור שאם יש משהו אינסופי לבטא הגוף יתפשט עוד ועוד בלי לעצור אף פעם.

ולו נאמר שאכן הוא יתפשט בלי סוף, למה זה מכריח שאינו יכול להיות קיים. התשובה מקודם בהוכחה הדיאלקטית היתה כי ההגדרה של גוף היא שיש לו פני שטח. כעת ההגדרה היא שהוא ביטוי, וביטוי אינסופי לא מבטא מאומה. זה חוזר לאותה כוונה כמו ההוכחה הדיאלקטית, רק הפעם מהזווית של הפיזיקה, של חוקר הטבע. במטאפיזיקה מופשטת יש אורות אחרים, בפיזיקה, בחקירת הטבע דרך תפישת החושים, יש את הבחינה של לעמוד מול יצירת אמנות, ולראות את הביטוי האמנותי שלה שהוא דרך החושים ובאמצעים מוחשיים, החומריות, צבע וצליל וחימר לפיסול וכו', היא הכלי לביטוי. בסופו של דבר מה שמגלים בהסתכלות דיאלקטית או בחקירת הטבע הוא אותו הדבר, אבל המבט עליו שונה, החוויה של התפישה שלו שונה.

.

בברכות י' א' מתארים חז"ל את הבורא כצייר ואת הבריאה כציור:

"מאי דכתיב (תהלים קג, א) ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו אמר ליה בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על גבי הכותל ואינו יכול להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה (שמואל א ב, ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו. מאי אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו"

.

אפלטון בטימיאוס בתחילת סיפור הבריאה גם כן מתאר את הבריאה כמעשה אמנות של צייר שמעתיק את הצורות הטהורות:

2018-01-05 20_21_11-אפלטון כרך ג בלי הגנות - PDF-XChange Editor2018-01-05 20_21_38-אפלטון כרך ג בלי הגנות - PDF-XChange Editor2018-01-05 20_21_55-אפלטון כרך ג בלי הגנות - PDF-XChange Editor

מה שהמתהווה צריך להיות נראה ונתן לנגיעה זהו כדי שיפעל כמו יציאת אמנות על האדם. וזה עניין היסודות שהם החומרים ליצירה הזו.

.

.

ב"על השמים" ספר ג' פרק ג' כתב אריסטו:

"An element, we take it, is a body into which other bodies may be analysed, present in them potentially or in actuality (which of these, is still disputable), and not itself divisible into bodies different in form."

רואים שההגדרה של היסודות היא הצורה. אם ננתח את מרכיבי בעל חיים, נמצא שיש בו מרכיב ששונה ממנו בצורתו. אבל אם ננתח את מרכיבי העפר המים הרוח או האש, לא נמצא מרכיב ששונה מהם בצורתו. כלומר הם צורות יסוד. צורה היא לא עניין פיזיקלי או כימי. מה שמים מורכבים מאטומים של מימן וחמצן, האטומים אינם צורות. אין צורה לאטום בפני עצמו. צורה היא ציור. גם אם בעזרת מיקרוסקופ רואים אך האטום בנוי ויכולים לשרטט את זה, זה לא ציור שמצוייר לאדם שחי בעולם לומר לו משהו בשפת הציור. צורה היא אות או מילה מהשפה של הצורות שהיא שפת הציור. אין לזה שום קשר לכימיה או פיזיקה. ומה שיודעים היום למצוא אטומים וכיו"ב זה לא סתירה כלל למה שאריסטו אמר שהחומר מורכב מארבעת היסודות. זה כמו שמי שאומר שהציורים של ואן גוך מורכבים מצבעי יסוד של כחול אולטראמרין וצהוב וכו', אין סתירה לדבריו מהגילוי שהציורים של ואן גוך מורכבים משמן ופיגמנט, או ממולקולות של חומרים כלשהם. או אם מישהו יאמר שסיפור מסויים מורכב מאותיות, מילים, דמויות וכו'. ומישהו אחר יאמר שהוא מורכב מדיו ונייר או ממולקולות של חומרים כלשהם. אלה שני מישורים נפרדים לגמרי, מישור של צורה, של תוכן, ומישור של חומר, שהוא מישור טכני.

.

וכן הוא כותב ב"על השמים" ספר ג' פרק ד' שההגדרה של יסוד היא איכות שנתפסת בחושים.

"Again, if body is distinguished from body by the appropriate qualitative difference, and there is a limit to the number of differences (for the difference lies in qualities apprehended by sense, which are in fact finite in number, though this requires proof), then manifestly there is necessarily a limit to the number of elements."

.

.

במטאפיזיקה ספר א' פרק ג' (עמ' 983ב) מביא תיאור שממחיש איך חיפשו הפילוסופים את היסודות, ואיך מה שראו בהם הוא איכות שממנה מתחילה המציאות ולא איכות שחלה על המציאות באופן משני:

New Doc 2018-01-05_1 (1).jpg

.

.

הפילוסוף החשוב הרולד יואכים בביאורו על "על ההתהוות וההפסד" של אריסטו (עמ' 201) הוסיף דברים חשובים בנוגע לכך שהיסודות הם איכויות:

2018-01-23 01_25_02-On coming-to-be and passing-away = De generatio...2018-01-23 01_25_15-On coming-to-be and passing-away = De generatio...

.

עיין עוד בזה בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית רשימה 40 על הפיזיקה של אריסטו ספר ד'

 

.

.

.

.

פרק ג

היסודות ההומיאומריים של אנאכסאגוראס

אריסטו מביא את שיטת אנאכסאגוראס, שסובר שהיסודות הם החומרים ההומיאומריים (homeomerous).
הכוונה לחומרים שככל שמחלקים אותם לחלקים, החלקים נשארים מבחינת הצורה וההגדרה זהים.  (אנאכסאגוראס חלק על בן זמנו אמפדוקלס שקבע שהיסודות הם אש אויר מים ועפר. אפלטון, אריסטו, וההולכים בעקבותיהם, קיבלו את שיטת אמפדוקלס. וכך הוא גם בתנ"ך)

 

למשל גוש ברונזה הוא הומיאומרי, כלומר ככל שנחלק אותו נקבל גוש ברונזה, כל חלק שלו הוא גוש ברונזה. אבל פסל ברונזה אינו הומיאומרי כיוון שאם נחלק אותו לא כל חלק יהיה בעצמו פסל ברונזה.

חומרים כמו עץ, מים, בשר, זכוכית, ברזל, אבן, חימר וכו' הם הומיאומריים, כל חלק שלהם הוא כמוהם. דברים כמו צמח, בעל חיים, כלי, פסל, וכו', הם לא הומיאומריים, החלקים שלהם אינם כמוהם.

כל גוש חומר הומיאומרי הוא גם צורה שהצטיירה בחומר. הצורה של הגוש. מה ההבדל המהותי בינה לבין צורה של כלי או בעל חיים וכיו"ב?

יש כאן הבחנה חשובה בין שני סוגים של צורות. יש צורות שהן מיסוד ה'אחד', הוא נקרא גם יסוד הזכר אצל הקדמונים. ויש צורות שהן מיסוד ה'שתים', הנקבה. הצורות שהן מיסוד ה'אחד' הן משפיעות, מגדירות צורה בעלת מהות שהיא 'יש' בפועל. הצורות הנקביות הן מקבל, מהותן שהיא בפועל אין לה חשיבות בפני עצמה. הצורה של אותו גוש ברונזה היא אכן צורתו אבל אין לה חשיבות. היא לא מבטאת מהות מסויימת שאומרת משהו מסויים. מה שהיא מבטאת הוא רצון לקבל צורה מוגדרת, להיות חומר לפסל או כלי וכיו"ב. היא מבטאת אפשרות לקבל צורה מוגדרת. הבפועל שלה הוא ביטוי של עניין הבכח. לגוש יש צורת גוש, וזו צורתו שבפועל, והתוכן שלה הוא שיש בה אפשרויות רבות להיות מפוסלת לפסל כזה או פסל אחר, והיא רוצה להיות מוגדרת ולקבל צורה מסויימת, להיות מפוסלת, לפסל שיש לו מהות מסויימת שאומרת אמירה מסויימת.  הפסל הוא אמירה אקטיבית. הוא אומר משהו אל מי שמסתכל. הגוש שותק, מקשיב. הוא מבקש להיות מקבל למישהו אחר שיאמר את מה שיש לו לומר ויפסל את זה בגוש.

היסודות הם כמו האותיות שמהן כתוב הסיפור, כמו צבעי היסוד של הציור. הן הטעמים היסודיים. הם כמו חומרי הגלם של תבשיל. כל דבר בעולם הטבעי המוחשי או שהוא גוש חומר הומיאומרי, או שהוא צורה מסויימת שמצויירת בגוש חומר הומיאומרי. בעל החיים מצוייר בבשר, השולחן בעץ, הכלי בברזל וכל כיו"ב. לכן מבחינה מסויימת אפשר לראות את העצמים ההומיאומריים כ'יסודות' באותו מובן של 'יסודות' כמו היסודות של אמפדוקלס. אריסטו אומר לקמן בפרק ד' שזו אינה הבנה נכונה של המושג 'יסודות', כי יסודות של אנאכסאגוראס כמו עץ או בשר או עצמות או אבן בעצמם מתחלקים ליסודות פשוטים יותר שמהם הם מורכבים, ולכן אי אפשר באמת להחשיבם יסודות. אמנם היסודות של אמפדוקלס, האש אויר מים ועפר, הם בהכרח הומיאומריים במהותם.

.

.

 

(בפילוסופיה זכר ונקבה הם צורות, עקרונות. כמו למשל ארבעת היסודות. כל מה שקיים באופן אקטואלי מורכב ממזיגה של כל היסודות, וכן מורכב ממזיגה של שני היסודות המופשטים של הצורות 'זכר' ונקבה'. חז"ל קראו לגשם זכר ולאדמה המקבלת אותו נקבה. אינסטלטורים קוראים להברגה של צינורות זכר או נקבה לפי מי שופך את המים למי. איברי המין של בני האדם גם כן מזכירים את העקרון הזה של משפיע ומקבל. במשך אלפי שנים השתמשו בהגדרה הפילוסופית לפיה המשפיע "גבוה" יותר ו"חשוב" יותר, וראוי לו להיות דומיננטי יותר, כדי להצדיק דיכוי נשים על ידי גברים. מבנה אברי המין לא קובע את האישיות של האדם, שהיא מהדברים הכי מורכבים ודינמיים. שום פילוסופיה לא יכולה לעמוד על המורכבות של טבע האדם, ובוודאי לא של טבע אדם מסויים פרטי. לכן אני מבקש להבהיר שמבחינתי היסודות הפילוסופיים שנקראים 'זכר' ונקבה' אין להם שום קשר לנושא של נשים וגברים אנושיים. המושגים הפילוסופיים האלה אולי אחרי הרקע ההיסטורי של השימוש לרעה בהם אינם בחירה טובה, אבל לא אני קובע את המונחים ואינני יכול לקבוע מושגים חדשים אם ברצוני לנסות להבין את דברי הקדמונים.

(אגב ביהדות העבודה הרוחנית באופן כללי מוגדרת כהשלטת היסוד הנקרא נקבה על היסוד הנקרא זכר. אדם צריך להיות נקבה ביחס לבורא, לבטל את צורתו העצמית, להיות "גוש" חסר צורה ("אין תפילתו של אדם נשמעת עד שישים עצמו כבשר". "שפכי כמים ליבך נוכח פני ה'". "הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גבירתה, כן עינינו אל ה' אלהינו עד שיחננו". מתחילים מעיני עבדים, ואחרי שמתעלים ומגיעים למדרגה יותר גבוהה נעשה כעיני שפחה ומזה דווקא נעשית החנינה). רק אחר כך, באופן פחות חשוב, נמוך יותר, הוא נעשה משפיע לאחרים ממה שזכה לו על ידי מה שהתבטל לפני הבורא.

לא רק בהיסטוריה, גם בימינו, וביתר שאת, רוב הרבנים משתמשים במושגים מהתורה כדי לנסות לשמר את המעמד המועדף של הגברים על פני הנשים, את הכח והשלטון והדיכוי. והם מסלפים את דברי התורה ומפרשים פירושי שקר לצורך האינטרס הזה שלהם. ועליהם נאמר במסכת אבות "והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אין לו חלק לעולם הבא". וכן נאמר עליהם עוד במסכת אבות: "רבי צדוק אומר: אל תעשם (את דברי התורה) עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם, וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (מי שישתמש בכתר של תורה – ימות ויחלוף מן העולם), הא למדת, כל הנהנה מדברי תורה – נוטל חייו מן העולם". כמו שמי שמשתמש בדברי תורה להתגדל ולהרויח יחלוף מהעולם הזה ומהעולם הבא ולא יישאר זכר לו, כך גם הנהנה מדברי תורה לדכא נשים או שאר בני אדם. ואני תומך מאוד במי שמנסה להילחם ברבנים האלה ולהתקומם נגדם. לכן חשוב לי להבהיר את העניין))

עד כאן

.

.

פרק ה

מה שכתב כאן שככל שגוף כבד יותר הוא יפול מהר יותר, עיין לעיל רשימה 40 שם הארכתי שאריסטו לא סבר כך וביארתי מה שנאמר כאן. בהמשך "על השמיים" יש עוד מקומות ששייכים לסוגיא זו, לחלק מהם התייחסתי ברשימה 40 שם.

.

.

פרק ח

מה שהוא מקשה על ה"זרעים" הגיאומטריים של ארבעת היסודות לפי מה שכתב בטימיאוס, כבר ביארתי שאינן קושיות אמיתיות אלא הצנעה, ורמיזה כלפי המפתחות לעומק שבשיטת אפלטון. שאפלטון דיבר על יסודות של צורה לפני שנעשה גוף מוחשי, וכבר הארכתי בזה לעיל.

זוית בצורה, השורש הרוחני של זוית, היא עניין של חום, ואין לה תכונות של זוית בגוף שמפריעה ליצירת משטח גמיש או אחיד. וכן דווקא זוית מסויימת כשהיא גמורה היא עניין של חום ולא כל זוית, ולא לפי החדות כך יגדל החום. כמו למשל שלמעלה כצורה הוא צורה של משפיע, ולא כמו עניין 'למעלה' בגוף שנמצא במקום מסויים שהוא מעל מקום אחר.

.

.

.

 

.

"על השמיים" ספר ד'

פרק א

בעניין למעלה ולמטה אריסטו מתייחס לדברי אפלטון כאן:

2018-03-04 23_57_47-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor2018-03-04 23_59_20-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor2018-03-05 00_00_38-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor

אפלטון בטימיאוס מתווכח עם ההסתכלות שיש כיוון מסויים שנקרא למטה, ותמיד חץ שמופנה כלפי מטה יהיה באותו כיוון. אפלטון מבאר שזה לא נכון, אלא ה"למטה" הוא האמצע, ומכל צד של ההיקף החץ לכיוון "למטה" יהיה בכיוון אחר מהחיצים האחרים מהמקומות האחרים שעל ההיקף. כזה:

download

התוכן של הדיון הוא שה'למטה' הוא המקבל, החומר, מה שמקבל ולא משפיע כלל. ולכן אין בו תנועה ואין בו חיים. וכמו שהארכתי בזה לעיל. וזה יכול להיות רק נקודה אחת, שקיומה הוא רק במה שהיא הקצה, והיא סוף כל המדרגות ומתאחדת עם המדרגה הגבוהה ביותר. וכמו שנתבאר לעיל באורך (עיין לעיל רשימה 43, ורשימה 44 על פרק ג'). ואם החיצים כלפי מטה הם מקבילים לפי זה המקום שהוא תכלית ה'למטה' יהיה יותר מנקודה, וזה יהיה יציאה מאחדות הבורא וחיותו, ותהיה מציאות גמורה וממשית לרע.
.

דברי אפלטון הם הם דברי הרמב"ם בספר מורה הנבוכים חלק א פרק עג:
"דע כי יש דברים כשיבחנם האדם בדמיונו לא יציירם כלל, אבל ימצא המנע דמיונם, כהמנע התקבץ שני הפכים, ואח"כ יתאמת במופת מציאות הדבר ההוא הנמנע לדמותו והוציאהו המציאות, וזה שאם תדמה כדור גדול אי זה שיעור שתרצה, ואפילו דמית אותו כשעור כדור גלגל המקיף, ואחר כן תדמה בו קוטר יעבור על נקודת מרכזו, ואח"כ תדמה שני אנשים עומדים על שתי קצוות הקוטר עד שיהיה הנחת רגליהם על ישרון הקוטר, וישוב הקוטר והרגלים בקו אחד ישר, לא ימלט מהיות הקוטר נכחי לאופק, או בלתי נכחי, ואם היה נכחי יפלו שניהם יחד, ואם היה בלתי נכחי יפול אחד מהם, והוא התחתון ויעמוד האחד, כן ישיג הדמיון. וכבר התבאר במופת שהארץ כדורית, ושמוה מיושבת על שתי קצוות הקוטר, וכל איש משכוני שתי קצוות ראשו אל השמים ורגליו לצד רגלי האחד שהוא בראש הקוטר האחר, וא"א נפילת אחד מהם כלל ולא יצוייר, מפני שאין אחד מהם למעלה ואחד למטה, אבל כל אחד מהם אחד למעלה ולמטה בהצטרף אל האחר."

.

.

אריסטו לא חולק על זה כלל, הוא רק אומר שהמושגים למעלה ולמטה קיימים באופן שאפלטון ביאר, דהיינו שהמרכז נקרא למטה, כי נקודת המרכז היא המקבל ולכן נאות לה השם "למטה", ולזה בוודאי אפלטון מסכים ואין ביניהם שום מחלוקת. מה שהכרחי לקרוא למרכז "למטה" ולהיקף "למעלה", הוא משום מה שיבאר בהמשך בפרק ג' לגבי ארבע היסודות.

.

.

.

פרק ג'

ארבעת היסודות

בשני הפרקים הקודמים אריסטו בחן את האפשרויות להבין את עניין ארבעת היסודות בדרך הסתכלות טבעית מטריאליסטית (הוא גם פירש חלק מדברי אפלטון בטימיאוס לגבי המשולשים היסודיים כאילו היו תורה אטומיסטית מטריאליסטית, אע"פ שבוודאי אינם כן), והראה שאי אפשר בדרך זו להבין את עניינם.

כאן הוא פונה לתורת האידיאות כדי להסביר אל-נכון את ארבעת היסודות.

"The local movement of each body into its own place must be regarded as similar to what happens in connexion with other forms of generation and change. There are, in fact, three kinds of movement, affecting respectively the size, the form, and the place of a thing, and in each it is observable that change proceeds from a contrary to a contrary or to something intermediate: it is never the change of any chance subject in any chance direction, nor, similarly, is the relation of the mover to its object fortuitous: the thing altered is different from the thing increased, and precisely the same difference holds between that which produces alteration and that which produces increase. In the same manner it must be thought that produces local motion and that which is so moved are not fortuitously related. Now, that which produces upward and downward movement is that which produces weight and lightness, and that which is moved is that which is potentially heavy or light, and the movement of each body to its own place is motion towards its own form."

אריסטו כבר ביאר לעיל שהיסודות קשורים לתנועה. תנועה פשוטה שייכת לגוף פשוט. הוא אומר כאן שהתנועה של היסודות קשורה לכך שיש מניע שהוא לא מקרי שמניע בדרך לא מקרית את הגופים. ההנעה הזו גורמת לשינויים בגודל, בצורה ובמקום, כלומר בקטגוריות הכמות, האיכות והמקום.

 

"But since the place of a thing is the boundary of that which contains it, and the continent of all things that move upward or downward is the extremity and the centre, and this boundary comes to be, in a sense, the form of that which is contained, it is to its like that a body moves when it moves to its own place. For the successive members of the scries are like one another: water, I mean, is like air and air like fire, and between intermediates the relation may be converted, though not between them and the extremes; thus air is like water, but water is like earth: for the relation of each outer body to that which is next within it is that of form to matter.

Thus to ask why fire moves upward and earth downward is the same as to ask why the healable, when moved and changed qua healable, attains health and not whiteness;"

.

עיין בכל הפרק היטב ובהערות המתרגם במהד' רוס בעמ' 310ב שורה 15.

השורש של תורת האידיאות הוא התורה שנמסרה בעל פה מאפלטון, כמו שמביא אריסטו במטאפיזיקה ספרים י"ג ו י"ד, שהעקרונות היסודיים בבריאה הם ה'אחד' וה'שתים הבלתי מוגדר' הנקרא גם 'הגדול והקטן', והוא עניין הריבוי והנפרדות.

ה'אחד' הוא הבורא שהוא אחד פשוט ומוחלט, ואין תפישה באחדותו זו כלל. ה'שתים' הוא האופן בו האחדות של הבורא מתגלה לנבראים. היא מתגלה על ידי הריבוי. הריבוי שייך לנפרדות, לא יתכן ריבוי בלי פירוד של דברים זה מזה, כי בלי הפירוד הרי הם יהיו אחד. הריבוי שייך גם לתנועה. מה שהוא אחד פשוט ומוחלט לא יכול שלא להתקיים ולכן גם לא יכול להשתנות ולכן גם לא לנוע (כל תנועה היא שינוי). הריבוי יכול גם לא להיות, וממילא בהכרח שלא יהיה, והוא יכול להפסיק להיות, אבל כדי שיהיה ריבוי ולא חדלון גמור הוא נע להשתנות למשהו אחר (ומה שמאחד את הדבר שהיה מקודם והשתנה שלא יהיו שני דברים נפרדים לגמרי אלא אחד שהשתנה, זהו יסוד האחד שמתגלה מתוך בחינת השתים).

הריבוי מצד עצמו עומד בסתירה גמורה לאחדות הפשוטה המוחלטת שלא יתכן שייצא מחוץ לה מאומה (כי אז כבר יש שניים, האחדות – ומה שמחוץ לה. ומצד האחדות יש רק אחד).

פרמנידס התבונן בבחינת האחד וביאר מה שניתן לבאר בו, וזה מעט מאוד כי אין מחשבה תופשת בו כלל. ומהסתירה העלה שהריבוי הוא אשליה. הרקליטוס התבונן בבחינת הריבוי והשינוי, ומה שייתכן שתהיה השגה כלשהי זהו רמז לכיוון בחינת האחדות (שהרי אם ללא הרף כל דבר מיד חדל מלהיות מה שהוא ונעשה משהו אחר, שאין אדם טובל באותו נהר פעמיים, והוא כבר חדל מלהיות נהר כלל כי השתנה וכעת הוא משהו אחר, אם כן אין דברין כלל ואין מילים ואין עצמים).

.

תורת האידיאות של אפלטון עניינה הוא שהשתים לא עומד בסתירה לאחד אלא משרת אותו ומגלה אותו ובטל כלפיו ולא יוצא מחוץ לו. הוא "נמצא" במובן אחר של מציאות ולכן אין זו פגימה באחדות המוחלטת של מציאותו של ה'אחד'. וכמו שכתב הרמב"ם ביסודי התורה פרק ב' שהבורא משיג רק את עצמו ולא מאומה מחוץ לו, והוא משיג את כל הנבראים על ידי כך כי הם נסמכים לו בהווייתם. וזהו כי אין אמיתת מציאותם כאמיתת מציאותו. ועל זה אמר אריסטו של"להיות קיים" יש מובנים רבים.

היחס בין ה'אחד' 'שתים', והביאור איך ה'שתים' מגלה על ה'אחד' ובטל לפניו ולא פוגם באחדותו, יש לו פנים ודרכים רבות והוא נפרט לסוגיות רבות (למשל חומר וצורה, סיבה ומסובב, בפועל ובכח, תנועה, ההוויה, ה"עצם" כמשהו שנמצא, עצם ומקרה, עצם וקטגוריות, נצח וזמן, הוויה והתהוות, משפיע ומקבל, זכר ונקבה, אהבה וזיווג והולדה, ריבוי וסדר (מספר המארגן את הריבוי לסדר אחד), התבטלות ודבקות והכנעה ועבדות וענווה ויראת שמים, ספירות, אצילות, עיגולים ויושר, יש ואין או הוויה והעדר, גוף ונפש, שכל ודמיון, ועוד הרבה סוגיות עצומות שכולן פרטים ובחינות של אותה סוגיא עצמה). כל הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו עוסקת בהתבוננות בפנים האלה, וכן זה כל עניינה הפנימי של תורת משה, ובגילוי יותר של חכמת הקבלה. העניין לא יכול להיתפש בשכל אנושי על בוריו. לכן תמיד הוא נשאר סתום ולכן תמיד יש ללמוד אותו מחדש, כל פעם בדרך חדשה, וכל פעם מבהיק אור לרגע ואחר כך חוזר העניין להיות עוד פחות מובן ממה שהיה מקודם. ארבע היסודות היא עוד אחת מהסוגיות האלה.

.

אחד מהאופנים של המציאות של ה'אחד' וה'שתים' הוא באופן של משפיע ומקבל. המקבל אין לו משל עצמו מאומה, וכמו שאמרו חז"ל על מידת המלכות, היא בחינת הנקבה, שהיא משולה בלבנה, שהיא עניין החומר המוחשי, ש"אין לה משל עצמה כלום".

זהר חלק א קפא א:

"כד ברא קב"ה עלמא, עבד לה לסיהרא, ואזער לה נהורהא, דהא לית לה מגרמה כלום, ובגין דאזעירת גרמה, אתנהרא בגין שמשא, ובתוקפא דנהורין עלאין."

[כשברא הקב"ה את העולם, עשה את הירח, והקטין לה את אורה, שהרי אין לה משל עצמה כלום, ובגלל שהקטינה את עצמה, הוארה בגלל השמש, ובחוזק של אורות עליונים]

מה שאמר שהקטינה את עצמה, זה בחינת "הגדול והקטן" שאמר אפלטון, שהוא בחינת ה'שתים'.

.

המקבל מוכרח שלא יהיה לו כלום, כי מהותו ועניינו שהוא מקבל, והוא מקבל גמור. אם יש לו משהו הרי לגבי אותו משהו הוא אינו מקבל כי כבר יש לו. ככל שהו אמקטין עצמו, שמכיר בכך שאין לו משל עצמו מאומה, והכוונה למציאות, כך המשפיע משפיע עליו אור יותר חזק רב ועליון, יותר מציאות. זה עניין הזיווג, שהנקבה בטלה לגבי הגבר וככל שהיא בטלה יותר, ענווה ונכנעת יותר, היא גורמת לו להשפיע עליה יותר, למסור את כל עצמו לה.

יש כאן דבר פלא, אם המקבל קיבל מהמשפיע, אחרי שקיבל עכשיו כבר יש לו, והוא כבר לא צריך לקבל, וכבר נגמרה האהבה ופסק הזיווג. אלא בהכרח כל כמה שהנקבה מקבלת מציאות מהמשפיע היא נעשית עוד יותר חסרת כל. המציאות שלה היא ההעדר, המהות של להיות מקבל, ככל שהיא מקבלת יותר מציאות, נעשית יותר חזקה, הפירוש שלה למציאות היא להיות יותר בבחינת 'מקבל' ו'כלי' יותר, היא יכולה להיות יותר בבחינת העדר ו'אין' ו'מקבל' חסר כל.

(הלכות יסודי התורה ב':

"והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו")

אמנם השפע של המשפיע שבא על המקבל הוא שפע של מציאות חיובית, של יותר 'יש'. לכן כל זיווג בהכרח גורם להולדה של וולד. כי הנקבה עצמה לא מקבל 'יש', זו סתירה למהותה. זה יגרום לה להפסיק להיות מקבל ולהתבטל מהמציאות, כי משפיע יש רק אחד, הוא הבורא. לקבל את השפע באופן של להיות יורת בעל 'יש', על זה נאמר "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ."

.

ובסוטה ה' א':

"(ישעיהו נז, טו) ואת דכא ושפל רוח רב הונא ורב חסדא חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה.

א"ר יוסף לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני (והניח כל אילנות טובות והשרה שכינתו בסנה)

א"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח [הכוונה שמרגיש עצמו גדול, גס הכוונה גדול, כמו בהמה גסה] ראוי לגדעו כאשירה כתיב הכא (ישעיהו י, לג) ורמי הקומה גדועים וכתיב התם (דברים ז, ה) ואשיריהם תגדעון

וא"ר אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנא' (ישעיהו כו, יט) הקיצו ורננו שכני עפר שכבי בעפר לא נאמר אלא שכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו

ואמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח שכינה מיללת עליו שנאמר (תהלים קלח, ו) וגבוה ממרחק יידע

דרש רב עוירא ואיתימא רבי אלעזר בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם גבוה רואה את הגבוה ואין גבוה רואה את השפל אבל מדת הקב"ה אינו כן הוא גבוה ורואה את השפל שנא' (תהלים קלח, ו) כי רם ה' ושפל יראה

אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם שנא' (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל". ועוד הרבה מאוד כיו"ב.

.

לכן כל זיווג מוכרח שיהיה בו עניין של הולדה. ואמרו שמכל זיווג גם אם לא נעשה הריון ולא נולד ילד ממש, מכל מקום בהכרח נולדת נשמה שאחר כך תכנס לגוף. כי השפעת המציאות היא השפעה של תוספת 'יש', ואם המקבל מוכרח לא להיות בעל 'יש' כדי להשאר מקבל ואל לחדול ממציאותו הנפרדת מה'אחד', שיכולה להתקיים רק אם אין לו משל עצמו כלום, כדי לא לפגום במציאות האחד המוחלטת, לכן בהכרח השפע מוליד ולד, ובזה נעשה תוספת 'יש' וריבוי. והולד הזה בעצמו נעשה מקבל שאין לו משל עצמו כלום, ומהזיווג שלו שוב נעשה עוד ולד וכן הלאה ללא הפסק שרשרת של התהוות והפסד. לכן מהשגת כל שכל נבדל בבוראו בהכרח נולד גלגל.

 

(של"ה שער האותיות קדושת הזיווג תב:

"דעו בניי יצ"ו, כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו, שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו, אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהוה מזה נשמה קדושה. וזהו ענין וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא, ל), ומקשה הזוהר (ח"ג קסח, א), אֵין לָהּ וָלָד הוא יתיר, לא לימא רק וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה. ותירץ, כי בא להורות סוד הענין הזה, כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה, על זה אמר העקרות היה שלא היה לה ולד, לָהּ דייקא, לָהּ לא היה אבל לאחרינא היה, כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו ענין הגרים של אברהם. כי יש קושיא, מנין ומאין לגרים נשמה, בשלמא לזרע אברהם (ישראל) באים מצד זיווג אב ואם, אבל בגרים קשה, אלא אלו הנשמות שנשפעים מכח ביאת הצדיקים מתפשטות ובאות להם. וזהו ענין אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים (בראשית רבה לט, יד), רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), עשיה ממש מכח ביאה, והרי הוא הדבר בעצמו שפירשו (במדרש ורש"י שם), אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ואברהם ושרה עשו נפשם (עכת"ד הזוהר)".

ועיין זוהר ח"ג קסח א.

.

חיד"א (מדבר קדמות מערכת ז): "זיווג – אמר רבי שמעון: לעולם יקיים אדם מצות עונה בזוגתו לשם שמים שכל אותם וכו', אף שהיא עקרה וזקנה אינם הולכים לאיבוד, אלא ה' מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא ויהיה לכל אחד גוף ויהיו לו בנים רבים, כל שהיה חושב האדם שהיו הולכים לאיבוד שלא היתה אשתו מתעברת כולם יהיו לו בנים ובנות ויכיר כל אחד אביו. ואז תאמרי בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה (ישעיהו מט, כא), שהייתי חושב שהולכים לאיבוד ואלה מי גדל יתברך שמו. יש מדור אחד שמתגדלים שם טיפות קדושות שלא נעשו באיסור, כולם הם נגנזות בהיכלא חד דמלכא – זוהר הקדוש בכ"י הביאו הגאון מהר"מ גאלאנטי הזקן בתשובה כ"י".

.

בן יהוידע כתובות סב, ב: "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג)… ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה – לא יבול, שלא ילך לאיבוד, וכֹל אֲשֶר יַעֲשֶה בימי זקנתה של אשתו, שאז פסקה מראית הדמים, גם כן יַצְלִיחַ בזיווג שלו, שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות, כדאיתא בשער טעמי המצוות כו'.

וכמ"ש רבינו האר"י בשער מעשי המצוות פרשת בראשית, על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכותם יגן עלינו אמן, אפילו היו נשיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזיווג, כי היה הזיווג ההוא מועיל לחיות וקיום העולמות, ודוגמת זה ממש היה אצל יעקב אבינו ע"ה, בתחילה לאה מולדת בנים ורחל עקרה, ומשמש עם שניהם".)

.

הדרך של מציאות 'אחד' ו'שתים' ביחד, בורא ונבראים, היא בדרך של משפיע ומקבל, שהמקבל ככל שהוא מקבל הוא תמיד נשאר שאין לו משל עצמו כלום, זו דרך של זיווג בלתי נפסק, אהבה שהיא תמיד עזה כמות, תמיד בבחינת חולי שהוא מת ולא מת בעת ובעונה אחת. זה עניין הכרובים שהיו בבית המקדש מעורים זה בזה כדרך זכר ונקבה בתמידות.

.

לכן היה חשוב לאריסטו לומר לעיל שהמרכז הוא 'למטה' וההיקף הוא 'למעלה'. למעלה הוא המשפיע ולמטה הוא המקבל.

צורת המשפיע עצמה היא ההיקף. ההנעה היא מההיקף, כי הגלגל החיצון, המשיג ראשון את בוראו, הנברא הראשון, הוא בהיקף החיצוני. הוא נע מכח השגתו את בוראו, וכל התנועה שיש בחלקים הפנימיים היא נגזרת מתנועתו, כדרך שהחלק נע מכח השלם. במקום אחר אריסטו מבאר שאם רואים את כל המציאות ככדור אחד שנע כולו סביב צירו בתנועה אחת, ככל שהמקום בכדור קרוב יותר למרכז הוא נע לאט יותר, וזו תנועה אחרת מתנועת ההיקף כי היא במהירות אחרת, ומזה כבר נגזר שיש בשלם איברים שונים זה מזה, ומזה מתיילדות התנועות השונות, אבל כולן מסיבת הגלגל והן חלקים מהשלם ביחס אליו.

לעיל ברשימה 43, וברשימה 44 על פרק ג', נתבאר עניין הנקודה המרכזית, שאין בה תנועה כלל. היא מחוברת לכלל על ידי שהיא קצה אליו. כמו שנקודת קצה של קו היא חלק מהקו, כלולה בו, אע"פ שהיא בעצמה רק נקודה בלי מימדים, כי היא רק הקצה של הקו ולא אורך של הקו, ואין לה התפשטות לאורך כמו לקו. נקודת המרכז אין לה אורך כי היא מקבל גמור, אין לה כלום, אין לה מציאות, היא העדר גמור. היא רק גבול למציאות, צורה של מקבל, אבל היא צורה ריקה, אפס, נקודה בלי שום מימדים, 'אין' מוחלט, שאם היה 'יש' אפילו מעט, אפילו בבחינת מה, היה זה יציאה מהאחדות הפשוטה של ה'אחד'.

.

ב"על השמים" ספר ד' סוף פרק ד' ביאר דברים יסודיים בעניין ה"למעלה ולמטה", ובעניין צורת זכר וצורת נקבה:

2018-03-08 21_17_40-אריסטו רוס עם מספרי עמודים_פיסיקה_השמים_הויה והפסד חלק 2_ - PDF-XChange Editor

הערת המתרגם במהד' רוס:

2018-03-08 21_18_20-אריסטו רוס עם מספרי עמודים_פיסיקה_השמים_הויה והפסד חלק 2_ - PDF-XChange Editor

 

.

.

 

במורה נבוכים א נז כתב:

"ידוע כי המציאות הוא מקרה קרה לנמצא ולזה הוא ענין נוסף על מהות הנמצא. זהו הדבר המבואר הראוי לכל מה שלמציאותו סיבה שמציאותו – ענין נוסף על מהותו. אמנם מי שאין סיבה למציאותו – והוא האלוה ית' וית' לבדו (כי זה הוא ענין אמרנו עליו ית' שהוא מחויב המציאות) – תהיה מציאותו עצמו ואמתתו ועצמו מציאותו ואינו עצם קרה לו שנמצא ותהיה מציאותו ענין נוסף עליו שהוא – מחויב המציאה תמיד אין מתחדש עליו ולא מקרה קרה לו. ואם כן הוא נמצא לא במציאות [אחרי שנתבאר שפירוש המילה "מציאות" שונה אצל הנברא והבורא, שאצל הנברא היא מקרה ולא הכרח, אם אומרים על הבורא מציאות, אין זה אותו פירוש של המילה "מציאות" כמו שאנו מכירים ממציאותנו כנבראים, ולכן היא מציאות ולא במציאות. ובמקום אחר הארכתי בזה]"

אם המציאות היא רק מקרה לנמצא, זה אומר שבעצם, במהותו, אין לו מציאות. חוסר המציאות הזה הוא הצורה של הנקודה המרכזית. היא רק מקבל ולא משפיע. להיות משפיע זה דמיון ל'אחד' הבורא, ויש בזה התבטלות לאחד על ידי הידמות אליו ועל ידי זה קבלת שפע מציאות ממנו. הנקודה המרכזית אינה משפיעה כלל ולכן אין לה הידמות ל'אחד' ואין לה מציאות. מה שאין לה מציאות זה העדר גמור אבל גם היכללות ב'אחד' שהוא המציאות המוחלטת.

.

* * *

.

פרטים וליקוטים על ארבעת היסודות:

האש היא יבשה וחמה.

האויר לח וחם.

המים לחים וקרים.

העפר יבש וקר.

.

האש והמים הם הפכים, אין להם תכונות משותפות. וכן העפר והאויר.

 

.

 

 

בטימיאוס כתב על זה:

2018-03-06 22_33_50-אפלטון כרך ג בלי הגנות_ - PDF-XChange Editor.jpg

 

יבש פירושו להיות כפי שהוא. לח עניינו חיבור בין דברים. המים הופכים את הקמח לבצק וכל כיו"ב. המים והאוויר בעצמם אין להם צורה. עניינם הוא לשחוק את הצורה, לשנות אותה לצורה אחרת. היבש מתקיים לאורך זמן כמו שהוא. הלח מתכלה ומשתנה. המים והאוויר נעים ללא הרף סחור סחור ואינם עומדים.

האש נעה בתנועה מעגלית מסודרת שיוצאת וחוזרת אל אותו מקום, ומחמת שהיא מסודרת יש בה בחינה של מנוחה כמו שכתב אריסטו לעיל בפיזיקה, תנועתה היא תנועת סיבוב השמש וכמו שכתב המורה נבוכים שאעתיק לקמן בסמוך. העפר עומד על מקומו. האוויר והמים נעים ללא הרף.

.

ב"על ההוויה וההפסד" ספר ב' פרק ב' (עמ' 329ב), ביאר למה התכונות היסודיות של היסודות הן חום – קור, לחות – יובש (השמטתי חלק מהדברים, כולם חשובים לעניין יעויין שם בפנים):

Since, then, we are looking for ‘originative sources’ of perceptible body; and since ‘perceptible’ is equivalent to ‘tangible’ [Translator comment: "in this connexion: the tangible qualities are the only qualities which characterize all perceptible bodies." אפשר שזה ביאור גם לאפלטון שכתב שהיסודות צריכים להיות ניתנים לנגיעה], and ‘tangible’ is that of which the perception is touch; it is clear that not all the contrarieties constitute ‘forms’ and ‘originative sources’ of body, but only those which correspond to touch. For it is in accordance with a contrariety-a contrariety, moreover, of tangible qualities-that the primary bodies are differentiated. That is why neither whiteness (and blackness), nor sweetness (and bitterness), nor (similarly) any quality belonging to the other perceptible contrarieties either, constitutes an ‘element’. And yet vision is prior to touch, so that its object also is prior to the object of touch. The object of vision, however, is a quality of tangible body not qua tangible, but qua something else – qua something which may well be naturally prior to the object of touch. 

[וכן הוא בטימיאוס, שהיסודות צריך שיהיו ניתנים לנגיעה וגם שיהיו נראים]

Accordingly, we must segregate the tangible differences and contrarieties, and distinguish which amongst them are primary. Contrarieties correlative to touch are the following: hot-cold, dry-moist, heavy-light, hard-soft, viscous-brittle, rough-smooth, coarse-fine. Of these (i) heavy and light are neither active nor susceptible. Things are not called ‘heavy’ and ‘light’ because they act upon, or suffer action from, other things. But the ‘elements’ must be reciprocally active and susceptible, since they ‘combine’ and are transformed into one another. On the other hand (ii) hot and cold, and dry and moist, are terms, of which the first pair implies power to act and the second pair susceptibility. ‘Hot’ is that which ‘associates’ things of the same kind (for ‘dissociating’, which people attribute to Fire as its function, is ‘associating’ things of the same class, since its effect is to eliminate what is foreign), while ‘cold’ is that which brings together, i.e. ‘associates’, homogeneous and heterogeneous things alike. And moise is that which, being readily adaptable in shape, is not determinable by any limit of its own: while ‘dry’ is that which is readily determinable by its own limit, but not readily adaptable in shape.

From moist and dry are derived (iii) the fine and coarse, viscous and brittle, hard and soft, and the remaining tangible differences.

[השמטתי כאן דיון ארוך המבאר איך הניגודים השונים כולם נגזרים מיבש – לח, וקר – חם. ]

It is clear, then, that all the other differences reduce to the first four, but that these admit of no further reduction. For the hot is not essentially moist or dry, nor the moist essentially hot or cold: nor are the cold and the dry derivative forms, either of one another or of the hot and the moist. Hence these must be four."

.

.

.

עוד כתב ב"על ההוויה וההפסד" ספר ב' בפרק ג' (330ב 22) שהיסודות שאנו רואים אינם היסודות הטהורים בעצמם:

"In fact, however, fire and air, and each of the bodies we have mentioned, are not simple, but blended. The ‘simple’ bodies are indeed similar in nature to them, but not identical with them. Thus the ‘simple’ body corresponding to fire is ‘such-as-fire, not fire: that which corresponds to air is ‘such-as-air’: and so on with the rest of them. But fire is an excess of heat, just as ice is an excess of cold. For freezing and boiling are excesses of heat and cold respectively. Assuming, therefore, that ice is a freezing of moist and cold, fire analogously will be a boiling of dry and hot: a fact, by the way, which explains why nothing comes-to-be either out of ice or out of fire.

The ‘simple’ bodies, since they are four, fall into two pairs which belong to the two regions, each to each: for Fire and Air are forms of the body moving towards the ‘limit’, while Earth and Water are forms of the body which moves towards the ‘centre’. Fire and Earth, moreover, are extremes and purest: Water and Air, on the contrary are intermediates and more like blends. And, further, the members of either pair are contrary to those of the other, Water being contrary to Fire and Earth to Air; for the qualities constituting Water and Earth are contrary to those that constitute Fire and Air. Nevertheless, since they are four, each of them is characterized par excellence a single quality: Earth by dry rather than by cold, Water by cold rather than by moist, Air by moist rather than by hot, and Fire by hot rather than by dry."

.

במטארולוגיה ספר א' פרק ג' כתב שהאש שנמצאת מעל האויר אינה אש אמיתית אלא רק עשנים חמים ויבשים שהם כמו אש:

"The upper region as far as the moon we affirm to consist of a body distinct both from fire and from air, but varying degree of purity and in kind, especially towards its limit on the side of the air, and of the world surrounding the earth. Now the circular motion of the first element and of the bodies it contains dissolves, and inflames by its motion, whatever part of the lower world is nearest to it, and so generates heat. From another point of view we may look at the motion as follows. The body that lies below the circular motion of the heavens is, in a sort, matter, and is potentially hot, cold, dry, moist, and possessed of whatever other qualities are derived from these. But it actually acquires or retains one of these in virtue of motion or rest, the cause and principle of which has already been explained. So at the centre and round it we get earth and water, the heaviest and coldest elements, by themselves; round them and contiguous with them, air and what we commonly call fire. It is not really fire, for fire is an excess of heat and a sort of ebullition; but in reality, of what we call air, the part surrounding the earth is moist and warm, because it contains both vapour and a dry exhalation from the earth. But the next part, above that, is warm and dry. For vapour is naturally moist and cold, but the exhalation warm and dry; and vapour is potentially like water, the exhalation potentially like fire. So we must take the reason why clouds are not formed in the upper region to be this: that it is filled not with mere air but rather with a sort of fire.

וכן במטארולוגיה ספר א' פרק ח:

We have already laid down that the outermost part of what is called the air is potentially fire and that therefore when the air is dissolved by motion, there is separated off a kind of matter-and of this matter we assert that comets consist.

.

.

.

On the Generation of Animals ספר ג' פרק י"א

יסוד האש מתגלה רק בהשפעתו על יסודות אחרים

Plants may be assigned to land, the aquatic animals to water, the land animals to air, but variations of quantity and distance make a great and wonderful difference. The fourth class must not be sought in these regions, though there certainly ought to be some animal corresponding to the element of fire, for this is counted in as the fourth of the elementary bodies. But the form which fire assumes never appears to be peculiar to it, but it always exists in some other of the elements, for that which is ignited appears to be either air or smoke or earth. Such a kind of animal must be sought in the moon, for this appears to participate in the element removed in the third degree from earth. The discussion of these things however belongs to another subject.

.

.

בביאור רלב"ג על השמים והעולם עמ' 33:

. וגם כן לפי שהתנועה החזקה מדרכה שתוליד החום המלהיב כל שכן שיהיה זה בתנועה
החזקה אשר לגרם השמימיי וכבר זכר ארסטו בספר האותות שהתנועה ההיא תלהיב החומר הקרוב לה
והנה נבאר זה ביאור יותר בג"ה בספר האותות. ואולם אם הנחנו האש היסודי והאש אשר אצלנו  נאמרים בשתוף כפי מה שיראה אלכסנדר ונראה בהתחלת העיון שהוא דרך ארסטו הנה לא נצטרך בהיות האש בלתי מאירה אל הסבה אשר זכרנו והוא יתן לחשב כי האש אשר שם בלתי שורפת
ואולם בה מענין האשות שהיא חמה יבשה לבד לא שיורגש חומה בחוש המשוש כאלו תאמר
שהפלפל חם ויבש ולא יורגש חומו בחוש המשוש ושהאויר שני חלקים חלק חם ולח והוא המיוחד
בשם האויר וחלק חם יבש והוא המיוחד בשם האש. ויורה על זה מאשר ארסטו באר בספר
10 ההויה וההפסד כי האש השורפת אשר אצלנו היא הפך הכפור כי הוא אמר בעבור שהיה הכפור
תגבורת קפיאת הקור והלחות התחייב שתהיה האש השורפת תגבורת רתיחת החום והיובש. והנה
| אם כן האש הזאת אינה היסוד הפשוט כמו שהכפור אינו המים היסודיים ואולם שניהם שני 178אפ1
דברים שיקרו לאלו היסודות כאשר גברו ויצאו מן הטבע ר"ל שיהיה אחד מהם אש שורפת
והשני כפור. והאש היסודית היא האש הטבעית היא נאותה להויה כמים בשוה אבל שני אלו
15 התגבוריות בלתי נאותים להויה ר"ל האש והכפור. ואפשר לטעון על אלסכנדר שאם היה הענין כמו
שהניח לא יהיה האש הטבעי בתכלית המרחק מן הארץ אחר שכבר ימצא חום יותר חזק ממנו. ואולם
אבן רשד יראה בבאורו לספר האותות שהמים הפשוטים אם היה אפשר מציאותם יותר אמתיים בענין
הקור מהכפור. וכן הענין באש היסודית והוא יותר נאות לפי מה שיגזרהו העיון הטבעי ואיך שיהיה
הענין בזה הנה כבר התבאר כי בכאן יסוד רביעי זולת הארץ והמים והאויר ובכאן התבאר כי
מספר הגשמים הפשוטים אשר הם חלקי העולם הם חמשה. אולם השלשה התבאר מציאותם מן
החוש ואולם השנים הנשארים והם האש והגרם השמימי

עיין עוד שם.

.

.

.

.

מטארולוגיה תחילת ספר ד:

"We have explained that the qualities that constitute the elements are four [יבש לח חם וקר], and that their combinations determine the number of the elements to be four.

Two of the qualities, the hot and the cold, are active; two, the dry and the moist, passive. We can satisfy ourselves of this by looking at instances. [עיין שם בפנים עוד בזה]

.

.

ב"על הוויה וההפסד" ספר ב' כתב פרק ד' כתב שהיסודות משתנים מזה לזה:

"Now it is evident that all of them are by nature such as to change into one another: for coming-to-be is a change into contraries and out of contraries, and the ‘elements’ all involve a contrariety in their mutual relations because their distinctive qualities are contrary. For in some of them both qualities are contrary-e.g. in Fire and Water, the first of these being dry and hot, and the second moist and cold: while in others one of the qualities (though only one) is contrary-e.g. in Air and Water, the first being moist and hot, and the second moist and cold. It is evident, therefore, if we consider them in general, that every one is by nature such as to come-to-be out of every one: and when we come to consider them severally, it is not difficult to see the manner in which their transformation is effected. For, though all will result from all, both the speed and the facility of their conversion will differ in degree." [עיין שם ביאור איך הם משתנים מזה לזה.].

 

ובמטארולוגיה ספר א' פרק ג' כתב שמה שהם משתנים מזה לזה מכריח שכל אחד מהם הוא בכח האחרים ושיש להם חומר משותף:

"Fire, air, water, earth, we assert, originate from one another, and each of them exists potentially in each, as all things do that can be resolved into a common and ultimate substrate."

ועיין עוד גם במטאפיזיקה ספר א' פרק ח' (989א שורה 20).

.

ובמטארולוגיה ספר א פרק ד' כתב (להסביר כוכבים נופלים שביטים וכיו"ב):

"Hence the world surrounding the earth is ordered as follows. First below the circular motion comes the warm and dry element, which we call fire, for there is no word fully adequate to every state of the fumid evaporation: but we must use this terminology since this element is the most inflammable of all bodies. Below this comes air. We must think of what we just called fire as being spread round the terrestrial sphere on the outside like a kind of fuel, so that a little motion often makes it burst into flame just as smoke does: for flame is the ebullition of a dry exhalation. So whenever the circular motion stirs this stuff up in any way, it catches fire at the point at which it is most inflammable."

ושם פרק ז' כתב שמה שנקרא אש, והאוויר, מסתובבים בגלל סיבוב הגלגל הקרוב אליהם:

"We know that the dry and warm exhalation is the outermost part of the terrestrial world which falls below the circular motion. It, and a great part of the air that is continuous with it below, is carried round the earth by the motion of the circular revolution."

.

.

ב"על ההוויה וההפסד" ספר ב' פרק ה' כתב:

"since the ‘elements’ are transformed into one another, it is impossible for any one of them-whether it be at the end or in the middle – to be an ‘originative source’ of the rest."

.

.

ב"על הוויה וההפסד" ספר ב' פרק ו' (עמ' 334ב), שואל איך מההרכבה של היסודות נוצר משהו שהוא לא אחד מהיסודות ולא החומר הראשון. אם אש ואוויר למשל מתחברים בהרכבה מזגיית (כמו שחומץ ודבש מתמזגים למשקה שיש לו צורה אחרת משל החומץ ומשל הדבש, ולא בהרכבה שכוניית כמו תערובת אורז ועדשים שהם רק שוכנים זה ליד זה ולא מאבדים את צורתם הישנה ויוצרים צורה חדשה), הרי יש צורה של האוויר וצורה של האש. אם אחד מהם מאבד את צורתו תהיה להרכבה הצורה של היסוד השני. אם שניהם מאבדים את צורתם יישאר כאן חומר ראשון בלי צורה. איך מההרכבה מתחדשת צורה חדשה של דבר חדש?

ומשיב שהיסודות כשהם לבדם הם בפועל לגמרי ואז הם בקצה היציאה לפועל של התכונות שלהם. האש היא הכי חמה ויבשה שהיא יכולה להיות והאוויר הכי חם ולח שהוא יכול להיות וכן הלאה. הרכבה עם יסוד אחר גורמת שהתכונות של היסוד תצאנה אל הפועל לא בשלמות אלא באופן חלקי. האש אם תורכב עם אוויר תהיה רק מעט יבשה ולא יבשה עד סוף יכולתה. היובש הממוצע הוא צורה בפני עצמה שונה מהצורה של יובש קיצוני וכן הלאה בכל היסודות וכל התכונות.
(דוגמה שאריסטו לא הביא: אם מערבבים חומץ ודבש, הדבש גורם לחומץ להיות פחות חמוץ מחומץ טהור, והחומץ גורם לדבש להיות פחות מתוק מדבש טהור. "פחות חמוץ" הוא לא דרגה חלשה של הטעם החמוץ אלא טעם אחר בפני עצמו. לכן מאכל עם מלח הוא טעים, כי זה לא טעם של מלח רק פחות חזק אלא הטעם של מלח כשהוא חלש הוא טעם אחר.)

ועיין עוד שם ביאור עמוק ומפורט יותר.

.

.

בעל ההוויה וההפסד ספר ב' פרק ח' מבאר שכל הגופים שעל פני הארץ מורכבים מכל ארבעת היסודות:

"All the compound bodies-all of which exist in the region belonging to the central body-are composed of all the ‘simple’ bodies. For they all contain Earth because every ‘simple’ body is to be found specially and most abundantly in its own place. And they all contain Water because (a) the compound must possess a definite outline and Water, alone of the ‘simple’ bodies, is readily adaptable in shape: moreover (b) Earth has no power of cohesion without the moist. On the contrary, the moist is what holds it together; for it would fall to pieces if the moist were eliminated from it completely.

They contain Earth and Water, then, for the reasons we have given: and they contain Air and Fire, because these are contrary to Earth and Water (Earth being contrary to Air and Water to Fire, in so far as one Substance can be ‘contrary’ to another). Now all compounds presuppose in their coming-to-be constituents which are contrary to one another: and in all compounds there is contained one set of the contrasted extremes. Hence the other set must be contained in them also, so that every compound will include all the ‘simple’ bodies."

ועיין עוד דברים בזה שם.

.

.

.

.

 

 

 

קהלת א' כתב על ארבעת היסודות:

"דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. ה וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם. ו הוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם וְסוֹבֵב אֶל צָפוֹן סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ. ז כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת"

השמש הוא מהיסוד החמישי, אבל הוא מקור של יסוד האש ומניע אותו.

כמו שכתב המורה נבוכים ב' י':

"ידוע מפורסם בכל ספרי הפילוסופים, כשידברו בהנהגה, אמרו כי הנהגת זה העולם התחתון, רוצה לומר: עולם ההוויה וההפסד, אמנם הוא בכחות השופעות מן הגלגלים; וכבר זכרנו זה פעמים. וכן תמצא החכמים ז"ל אומרים: אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין לו מזל ברקיע מכה אותו ואומר לו "גדל", שנאמר (איוב לח לג): "הידעת חקות שמים, אם תשים משטרו בארץ?" ומזל יקראו גם כן הכוכב, תמצא זה מבואר בראש בראשית רבה, אמרו: יש מזל שהוא גומר הילוכו לשלושים יום, ויש מזל שהוא גומר הילוכו לשלושים שנה.

הנה כבר בארו בזה המאמר, שאפילו אישי ההוויה יש להם כחות כוכבים מיוחדים להם. ואף על פי שכחות הגלגל מתפשטות בכל הנמצאות, אבל יהיה גם כן כח כוכב אחד מיוחד במין אחד, כעניין בכחות הגשם האחד; כי המציאות כולו איש אחד, כמו שזכרנו (מורה נבוכים חלק א פרק עב).

וכן זכרו הפילוסופים, שלירח כח מוסיף ומיוחד ביסוד המים. והראיה על זה, תוספת הימים והנהרות בתוספת הירח, וחסרונם בחסרונו, והיות המשך בימים עם הקדים הירח והחסרון בשובו לאחור, רוצה לומר עלייתו וירידתו ברבעי הגלגל, כפי מה שהוא מבואר נגלה למי שהשקיף על זה. אמנם היות לניצוץ השמש מניע יסוד האש – זה מבואר מאד, כמו שתראהו מהתפשט החום במציאות עם השמש, ותגבורת קור ברחקו ממקום או בהעלמו ממנו. וזה מבואר, אין להאריך בזכרו.

ועלה בדעתי כאשר ידעתי זה, כי אלו הארבעה כדורים המצויירים, אף על פי ששופעים מכולם כחות בכל המתהווה והם עילתם, יש לכל כדור יסוד מהארבע יסודות, הכדור ההוא לבד – התחלת כחות היסוד ההוא לבד, והוא המניע אותו תנועת ההויה בתנועתו. ויהיה כדור הירח מניע המים, וכדור השמש מניע האש, וכדור שאר הכוכבים הנבוכים מניע האויר. ולרוב תנועתם והתחלפם ושובם וישרונם ועמידתם, ירבה הצטייר האויר בהתחלפו והתקבצו והתפשטו במהירות. וכדור הכוכבים העומדים מניע הארץ. ואולי בעבור זה התאחרה תנועתה לקבלת ההפעלות וההמזגות לאיחור הכוכבים בתנועה. וכבר העירו על התיחדות הכוכבים העומדים בארץ, באמרם שמספר מיני הצמחים כמספר אישי כוכבים מכלל הכוכבים."

.

מלכים א יט יא: "וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה."

איוב יד יט: "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם תִּשְׁטֹף סְפִיחֶיהָ עֲפַר אָרֶץ וְתִקְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבַדְתָּ"

.

בבא מציעא ק"ז ב':

"(דברים ז, טו) "והסיר ה' ממך כל חולי" …

ושמואל אמר זה הרוח.

שמואל לטעמיה דאמר שמואל הכל ברוח. ולשמואל הא איכא הרוגי מלכות [שלא מתו ברוח]? הנך נמי אי לאו זיקא [רוח] עבדי להו סמא וחיי [היו עושים להם תרופה והיו חיים]"

רש"י:

"הכל ברוח – כל החלאים ותוצאות מיתה על נשיבת הרוח באין הכל לפי השעה והאדם יש לך אדם שרוח פלוני קשה לו ובשעה פלוני:

והאיכא הרוגי מלכות – הרוגי חרב:

אי לאו זיקא – שנכנס במכה:

עבדי סמא וחיי – סם המחבר בשר חתוכה ומן העשבים הוא כדאמר בהמוכר את הספינה (בבא בתרא עד:)"

.

.

יסוד האש יציאתו אל הפועל היא בהגיעו אל המקיף. הוא הצורה של משפיע. יסוד העפר יציאתו אל הפועל הוא בהגיעו אל המרכז, צורת המקבל. כל דבר ינוע אל היותו קיים בפועל, ייצא מהכח אל הפועל, אם יוסר המעצור שחוסם את היציאה אל הפועל. האש והעפר אינם הפכים שסותרים ומבטלים זה את זה. שניהם העדר שהולך לאותו מקור. העפר הוא העדר כיוון שהוא רק מקבל ומקבל אין לו מציאות משלו כלל, והיותו בטל ממציאות היא היכללות ב'אחד'. המשפיע בעצמו הוא ה'אחד' שבורא את העולם ומצד עצמו אין שום דבר מחוץ לו, הוא אחד ואין עוד מלבדו, וגם זה העדר. התורה לא נפתחה האות אל"ף כי אל"ף היא ארירה, קללה, העדר. כי אין עוד מלבד האחד. הבי"ת היא ברכה. כי ההיא מציאות הנבראים, בחינת השתים.

זהו עניין סוף מעשה במחשבה תחילה. המרכז, העפר, החומר הגמור, המוות, הוא העדר, וחוזר אל המקור הראשון שגם הוא העדר, כי הוא עצמו בפני עצמו לא שייך בו מציאות כלל כי מחשבה לא תופשת בו כלל ומצד הנבראים הוא העדר.

התנועה היא בין הפכים שסותרים זה את זה. האש והמים הם הפכים (אין ביניהם תכונות משותפות, האש יבשה וחמה והמים לחים וקרים), והתנועה שביניהם היא האוויר. העפר והאוויר הם הפכים ללא תכונות משותפות והתנועה שביניהם היא המים.

עיין מה שכתבתי באתר תלמוד מוסבר ומאמרים, במאמר על "עולם הפוך ראיתי" , שיש שתי בחינות. האחת היא אילן שעומד ישר, ששרשיו למטה וענפיו למעלה, והשניה היא אילן הפוך, ששורשיו למעלה וענפיו למטה. המבט של העולם החומרי, הארצי, המוחשי, שהשרשים למטה והענפים למעלה. מה שיותר מוחשי וחומרי הוא יותר קיים והוא שורש המציאות. מה שמופשט ואידיאי הוא כמו ענף שמציאותו נשענת על החומרי, האידיאות הן כמו צל של החומר. והמבט השמיימי הוא שהאילן שרשיו למעלה. כלומר העליונים הם שורש המציאות, האידיאות וה'אחד'. והחומר הוא ענפים שנגזרים מזה ומציאותם נולדת מזה. החומר הוא צל של האידיאות.

המבט השמיימי אומר שהאש היא העיקר, השורש, ההתחלה, הצורה. האויר הוא דומה לאש, היא מצטיירת בו כמו צורה בחומר. הוא חם כמוה, חם הוא להיות בעל מציאות ומשפיע. אבל הוא לח, הוא לא עצם הצורה אלא תנועה שנולדת מכוחה, ציור נע שלה. על דרך שכתב בטימיאוס שהזמן הוא צלם נע של הנצח. והמקבל כלפי השתלשלות ההשפעה הזו הם המים. הם צל של האוויר, האוויר מצטייר בהם כמו צורה בחומר. המים הם היפך האש, כי מצד המבט השמיימי האש היא המציאות הקיימת ולכן היא היבש הוא הקיים. המים הוא ההיפך ולכן הם הלח שהוא בתנועה ואין לו מציאות. הוא קר, נעדר המציאות של חום שהוא היש.

האילן ששרשיו למטה מתחיל מהעפר, שבמבט החומרי הוא עיקר הקיום ותוקפו. באמת הוא קר ואין לו מציאות אבל הוא ניתן למישוש כמו שכותב בטימיאוס. הוא ממשי. צורת העפר מצטיירת במים והעפר הוא כמו צורה לגבי המים. הם לא ממשיים כמו העפר. וההיפך מהעפר הוא האוויר שאינו ממשי כלל ומצד חוש המישוש הוא כאילו אינו קיים כלל (האש לעומת זאת מורגשת בחוש המישוש היטב כמו העפר).

.

העיקר הם האש והעפר, וכמו שכתב אריסטו וכן בטימיאוס. בעיקרו של דבר הם הפכים זה לזה, סותרים וגם משלימים. זה משפיע גמור וזה מקבל גמור. מה שיש אויר ומים וכל מה שביארתי, זה נולד ממה שיש אש ועפר ומהתנועה שנוצרת ביניהם (כמו שטיפת זרע הוא נוזל של חיבור בין הזכר לנקבה, נובע מעומק המוח ומגיע לקצה הגוף). האש היא הראשונה, היא שייכת בצורתה לתנועת הגלגל המקיף. זה מתגלה בשמש כמו שביאר במורה נבוכים שהיא הסיבוב הניכר ונגלה ביותר, ומה שרואים שהיא מקור השפע של חום, כלומר מציאות, לכל הנמצאים. העפר שייך למרכז כמו שכתב אריסטו ב"על השמיים" ספר ב' סוף פרק ג'. הוא התגלמות מוחשית של הצורה של נקודת המרכז, העדר גמור, של חומריות וחוסר תנועה וכובד וחוסר חיים, שבמובן הארצי פירושו חוסר חום ותנועה (כי במובן השמיימי דווקא הנצחיות המופשטת, שאין בה תנועה וחום היא עיקר המציאות).

זה לשונו של אריסטו שם ("על השמיים" ספר ב' סוף פרק ג') והוא מאיר יותר כעת:

"Everything which has a function exists for its function. The activity of God is immortality, i.e. eternal life. Therefore the movement of that which is divine must be eternal. But such is the heaven, viz. a divine body, and for that reason to it is given the circular body whose nature it is to move always in a circle. Why, then, is not the whole body of the heaven of the same character as that part? Because there must be something at rest at the centre of the revolving body; and of that body no part can be at rest, either elsewhere or at the centre. It could do so only if the body’s natural movement were towards the centre. But the circular movement is natural, since otherwise it could not be eternal: for nothing unnatural is eternal. The unnatural is subsequent to the natural, being a derangement of the natural which occurs in the course of its generation. Earth then has to exist; for it is earth which is at rest at the centre. (At present we may take this for granted: it shall be explained later.) But if earth must exist, so must fire. For, if one of a pair of contraries naturally exists, the other, if it is really contrary, exists also naturally. In some form it must be present, since the matter of contraries is the same. Also, the positive is prior to its privation (warm, for instance, to cold), and rest and heaviness stand for the privation of lightness and movement. But further, if fire and earth exist, the intermediate bodies must exist also: each element stands in a contrary relation to every other. (This, again, we will here take for granted and try later to explain.) these four elements generation clearly is involved, since none of them can be eternal: for contraries interact with one another and destroy one another. Further, it is inconceivable that a movable body should be eternal, if its movement cannot be regarded as naturally eternal: and these bodies we know to possess movement. Thus we see that generation is necessarily involved. But if so, there must be at least one other circular motion: for a single movement of the whole heaven would necessitate an identical relation of the elements of bodies to one another. This matter also shall be cleared up in what follows: but for the present so much is clear, that the reason why there is more than one circular body is the necessity of generation, which follows on the presence of fire, which, with that of the other bodies, follows on that of earth; and earth is required because eternal movement in one body necessitates eternal rest in another."

.

.

בפיזיקה ספר ח' פרק ד' אריסטו כתב שתנועת בעלי החיים היא מכח עצמם, מקורה בהם, בנפש שמניעה את הגוף. אבל תנועת הדוממים אינה מכח עצמם ואין מקורה בתוכם. היא אמנם תנועה טבעית, או יותר מדוייק על פי הטבע (עיין פיזיקה ספר ב' פרק א'), ואינה תנועה בלתי טבעית כמו תנועה מאולצת (כגון תנועת האבן למעלה כשמישהו מרים אותה). המניע החיצוני שמניע את הדוממים (העפר למטה והאש למעלה. ונולד מזה האמצעיים, אוויר ומים, בתנועותיהם האמצעיות) הוא סיבוב הגלגל. מקור התנועה הוא בגלגל המקיף ולא בהם עצמם, אבל תנועתם היא נגזרת מתנועת הגלגל, היא ביחס אליו כמו החלק לשלם, לכן היא על פי הטבע, ובאופן כללי טבעית.

הגלגל המקיף נע מכח שהוא משיג את יופיו ושלמותו של הבורא, ונכסף אליו, והכיסופים גורמים לו לנוע במעגל. כך ביאר במטאפיזיקה למבדא. האבן רושד שואל, למה מה שהוא נכסף גורם לו לנוע במעגל, הרי התנועה במעגל לא מקרבת אותו לבורא. וכתב שהתנועה במעגל מעניקה לו מציאות. העניין הוא שבמבט השמיימי הנצח הקבוע המופשט הוא הקיים ומצוי. והתנועה היא היפך המציאות, היא העדר. הגלגל מתייחס לבורא ביחס של זיווג, הוא מבטל את מציאותו העצמית כלפי בוראו, הוא משיג שהוא כאין ואפס, אין לו קיום כלל ביחס לבורא, לכן הוא נע כי התנועה היא התבטלות, ביטול המציאות. הכיסופים גורמים לו לבטל מציאותו בבחינת עזה כמוות אהבה, וזה מתבטא בתנועה שהיא ביטול מציאות ביחס למציאות הבורא הקבועה. הרי מה שנע משתנה, המקום הוא גם מאפיין של העצם, וכשעצם במקום אחר הוא אחר. העצם שהיה מקודם בטל ונוצר חדש. זה מראה שמציאותו אינה הכרחית אלא אפשרית ויכולה לא להיות נמצאת. כך הוא כנקבה שנזקקת לגבר באהבה וביטול, ומזה הוא מקבל שפע מהמשפיע. מהשפע הוא מתבטל עוד יותר ונוצר מזה גלגל נוסף והשפע הולך ומוליד עוד נבראים בעולם ומזה כל מה שמתהווה מחדש עולם אחרי שיש תמיד הפסד בעולם יש התהוות חדשה מכח השפע שמושפע מענוות הגלגל שנע. כמו שמים הולכים למקום נמוך כך התורה הולכת למי שעניו וכך הגלגל מקבל שפע על ידי שהוא נע.

האבן רושד אומר שזה שייך לכך שתנועה והליכה מועילים לבריאות. התנועה גורמת לקבלת שפע ומציאות.

הצורה של דבר היא הקצה שלו. וכמו שאריסטו כותב כאן. ההיקף הוא צורה והמרכז הוא צורה. תוכן תנועת הגלגל במקיף הוא היותו מקבל, לכן צורת התנועה הזו היא נקודת המרכז של המעגל. ושם כבר אין תנועה, אמנם זה כלול בתנועה כי הוא הקצה שלה, ומזה נובעת תנועת העפר כלפי מטה אל המרכז, כתנועת החלק בשלם ביחס לתנועת הגלגל. זו תנועה שנובעת מתנועת הגלגל, כגילוי של צורת הקצה שלה שבמרכז. כמו שכותב אריסטו ב"על השמיים" ספר ב' פרק ג', שמה שנקודת המרכז לא נעה זה בסתירה לתנועה המעגלית. כדי ליישב את הסתירה צריך שתהיה תנועה בקו ישר כלפי המרכז. תנועה כזו היא תנועה לאורך קו שנקודת קצהו היא נקודת המרכז, ונקודת קצה של קו גלוי שהיא כלולה בקו, היא חלק ממנו. העצירה שבסוף הקו כלולה בתנועה הישרה לאורך הקו. מה שאין כן נקודת המרכז של מעגל לא גלוי שהיא נכללת בתנועה המעגלית. כך נבע מהתנועה המעגלית התנועה בקו ישר כלפי המרכז, וכך נבע ממציאות הגלגל יסוד העפר שזו תנועתו. שהיסוד ותנועתו הם אחד.

אבל לקו הזה יש עוד קצה. צורתו אינה רק המרכז, המקבל, אלא גם קצהו של ההיקף, המשפיע. כי המרכז הוא העדר, והוא יכול להיות קיים כהעדר רק בגלל שבהפסדו הוא מתאחד עם ה'אחד', מקור המציאות, ונכלל בו. המקבל יכול להיות העדר, שאין לו מעצמו כלום, רק כי יש משפיע שמשפיע עליו ללא הרף. האהבה יכולה להיות עזה כמות רק כי האהוב מחייה מתים ללא הרף. וכמו שבמעמד הר סיני פרחה נשמתם והקב"ה הטיף עליהם טל של תחיה. אין מלך בלא עם ואין עם בלא מלך. המשפיע לא קיים כמשפיע בלי מקבל, וכמובן המקבל לא יכול להיות קיים כמקבל בלי משפיע. אחרת הכל יחזור למה שהיה לפני בריאת העולם, לאחדות פשוטה בלי נבראים.

לכן מציאות העפר מכריחה את מציאות האש, כמו שכתב אריסטו. והזיווג בין המשפיע למקבל יוצר את הלח שביניהם, האוויר והמים.

לכן העפר נע והאש נעה, כי תנועת הגלגל מניעה אותם. הם תנועה שנולדת ממנה ומתייחסת אליה כיחס החלק לשלם. זו תנועה בין הפכים. וזו תנועה של יציאה מהכח אל הפועל. מהזיווג של תנועת הגלגל יש כל הזמן התהוות מתחדשת, שכל זיווג מוליד, מהחומר הראשון נוצרים ללא הרף מחדש יסודות שמשתנים מזה לזה, וכמו שכתב בטימיאוס, והם בתנועה מתמדת של התהוות והפסד. כשאינם בהיקף ממש או במרכז ממש אין להם צורה גמורה. והם נעים לקבל צורה גמורה, העפר של מקבל, להיות במרכז, והאש של משפיע, להיות בהיקף.

יציאה מהכח אל הפועל מחייבת מעכב. אם לא היה מעכב דבר היה יוצא מהכח אל הפועל מייד בלי שום שהות ובלי תהליך כלשהו. העפר מייד ביצירתו היה נופל למרכז במהירות אינסופית, בלי משך זמן, וכן האש כלפי מעלה. כלומר המציאות היתה רק בפועל בלי להיות בכח כלל. הסיבה שיש בכח היא כי משהו מעכב על היציאה אל הפועל ודורש תהליך כלשהו. המעכב המהותי הוא המסה האינרציאלית. החומר לא נע בלי שיופעל עליו כח מספיק להניע אותו. המשקל לא רק מושך את החומר ליפול, אלא גם מעכב אותו מלנוע. למשל אם לווין יפול על השמש שלא משועבדת לשום כח משיכה חזק של גוף אחר שקושר אותה למקומה, ואין שום חיכוך שעוצר אותה, היא לא תזוז מייד במהירות מכח דחיפת שברי הלוויין. זהו משום שהמסה של החומר שלה מעכבת את ההנעה.

אם למשל יש מסילה עם גלגלים מאוד משומנים שכמעט לא גורמים לחיכוך, ותלוי ממנה כלפי מטה גוף מאוד כבד, נניח קטר של רכבת. כמו בעגורן שפורק מכולות מספינות משא, אם נדחף אותו הצידה, הוא לא ינוע הצידה מכח דחיפה קלה, אלא נצטרך לדחוף חזק. למרות שכח המשיכה לא מתנגד לדחיפה כלל והחיכוך מועט מאוד.

p201702040942423345398

הכח המעכב תנועה שיש במסה נקרא בפיזיקה הניוטונית מסה אינרציאלית. החידוש כאן שצריך לומר שגם באש למרות שלפי אריסטו אין לה שום כובד אלא רק קלות, יש במסה שלה כח שמעכב את תנועתה כלפי מעלה.

לכן אם נוצר עפר הוא לא מייד נופל, כי כח המשקל שלו שמושך אותו אל המרכז צריך להתגבר על הכח של החומר שרוצה להשאיר אותו במקומו בלי תנועה כלל. וכן באש. ולכן התנועה יש במהירות מוגבלת והמעבר אל המרכז לא קורה מייד.

.

.

אריסטו כותב כאן שאם היינו מזיזים את כדור הארץ למקום שבו נמצא הירח, חתיכות עפר קטנות שנמצאות על פני כדור הארץ לא היו נופלות לכיוון מרכז כדור הארץ, אלא היו נופלות לכיוון מרכז כדור היקום שנמצא במקרה באותה נקודה שבה מרכז כדור הארץ. זה מקרה כיוון שגם אם כדור הארץ לא יהיה נמצא במקום שבו נמצא מרכז כדור היקום, עדיין הנפילה של חתיכות עפר תהיה למרכז כדור היקום.

צריך עיון גדול מניין אריסטו יודע דבר זה. הרי אין לו שום אפשרות לעשות ניסוי כזה. אין לו שום תצפית שמעידה על זה. הוא אומר את זה בבטחון מלא בלי להסביר מניין הוא יודע שכך הוא. זו אינה דרכו. גם על שאלות הרבה יותר ברורות ופשוטות הוא חוקר ומעלה צדדים ומביא ראיות, ועל דבר כל כך לא מובן מאליו הוא רק אומר שכך הוא ולא חוקר.

רואים מכאן שלמרות שהוא עוסק במחקר של פיזיקה המבוסס על ניתוח רשמי החושים, במקביל הוא שואב ידיעות גם מהמישור המטאפיזי, והוא יודע שהדברים נופלים למרכז כדור היקום כי שם היא הנקודה שהיא הצורה הטהורה של מקבל וכמו שהתבאר לעיל.

.

.

בזמננו נודע שבירח יש אבנים והוא לא כולו עשוי רק מהיסוד החמישי, וכן נודע שבירח הדברים נופלים לכיוון מרכז הירח, וכן על שאר כוכבי הלכת וגם על השמש ואף על שאר כוכבי השבת וגם כוכבים שבגלקסיות אחרות.

במקום אחר כבר ביארתי שהיסוד החמישי הוא החומר בבחינה שבה כל המציאות היא איש אחד.  כמו שכתב המורה נבוכים א' ע"ב על פי אפלטון בטימיאוס:

"דע כי זה הנמצא בכללו הוא איש אחד, לא זולת זה, רוצה-לומר כי כדור הגלגל הקיצון בכל מה שבו הוא איש אחד בלא ספק, כראובן ושמעון באישות, והשתנות עצמיו, רוצה-לומר עצמי זה הכדור בכל מה שבו, כהשתנות עצמי איש איש מבני אדם על דרך משל. וכמו שראובן על דרך משל הוא איש אחד, והוא מחובר מאברים מתחלפים, בבשר ועצמות וגידים, ומליחות משתנות, ומרוחות, כן זה הכדור בכללו מחובר מן הגלגלים, ומן היסודות הארבעה, ומה שהורכב מהם, ואין רקות בו כלל כו'".

הגוף האחד שהוא כל היקום, נע כולו מטבעו בתנועה מעגלית. אריסטו מבאר לעיל ובכמה מקומות (בפיזיקה ספר ב' וספר ח' ועוד) שיש זהות בין תנועה לחומר. תנועה פשוטה היא יסוד פשוט, היסוד מגדיר את התנועה והתנועה מגדירה את היסוד. יסוד פירושו חומר פשוט אחיד שנע בתנועה מסויימת. תנועה היא משהו שנע, והמשהו שנע ששייך מטבעו למהות אותה התנועה הוא היסוד שתנועה זו היא טבעית לו. היסוד החמישי תנועתו היא התנועה המעגלית. וכל היקום נע בתנועה מעגלית. מה שכדור הארץ לא נע זהו משום שבנוסף לאותה תנועה מעגלית יש לו גם תנועה מעגלית לכיוון ההפוך, וסכום שתי התנועות גורם שהוא לא נע. ארבעת היסודות ותנועותיהם הם בנוסף למה שהכל עשוי מהיסוד החמישי ונע בתנועה אחת של כל המציאות סביב המרכז של היקום (שהוא במקרה מרכז כדור הארץ). הם קיימים במקביל ליסוד החמישי ותנועתו ומכסים ומסתירים את היסוד החמישי ותנועתו. כי היסוד החמישי ותנועתו מורים על האחדות בגילוי, והעולם הזה הוא עולם הנסיון והחושך והשקר, והאמת בו מוסתרת בעומקו ועל פני השטח שולט השקר. במקום אחר הארכתי בזה יותר.

העולה מזה שגם כדור הארץ עשוי מהיסוד החמישי לא פחות מכל גרמי השמיים והגלגלים. רק כיוון שהוא מקום יישוב וחיי האדם הוא מוסתר בשאר היסודות ובתנועות האחרות למטה ולמעלה. הירח בזמן אריסטו היה מושג רק במחשבה ולכן ההשגה היתה רק במה שהוא בעצם, בלי התופעות המקריות החיצוניות. וכמו שהפיתגוראים ראו את כל המציאות כמספרים, והפיזיקאים כמו ניוטון ואיינשטיין יכולים לראות את כל המציאות החומרית המוחשית כמשוואות מתימטיות. ובתורת הקוונטים המשוואות שמתארות את המציאות הפיזית לא דומות למה שאנו רואים בחושים בחיי היומיום. אחרי שהירח נעשה ניתן לגישה לבני אדם, ושאר גרמי השמיים ניתנים לגישה של חלליות או של תצפיות ברורות בטלסקופים וכיו"ב, הכיסוי של ארבעת היסודות ותנועותיהם חל ממילא גם על כל זה כמו שהוא חל על כדור הארץ. כיוון שהם לבשו לבוש חומרי מגושם גם חוקי הטבע כך וכח הכובד נעשה מושך לכיוון החומר של כל גרם שמיימי ולא למרכז כדור היקום בלבד.

.

יש עוד הרבה מאוד לדבר בכל זה, וגם בספרי המקובלים האריכו הרבה מאוד בעניין זה. ותן לחכם ויחכם עוד.

.

.

(אעתיק כאן דברים יסודיים מאירי עיניים ועמוקים בעניין ארבעת היסודות שכתב רבי חיים ויטאל בספר שערי קדושה. המעמיק יוכל לראות איך דברי רבי חיים ויטאל לגבי המידות הרעות הנובעות מטבע היסודות, ותיקונן, כל זה נובע בהכרח מהתבוננות עמוקה במה שנתבאר בדברי אריסטו בעניין היסודות.

"חלק א שער א

החלק ראשון: השער הראשון בביאור הפגם על ידי חטאות האדם בענין המצות:
אשכילך ואורך כמה גדלה רעת האדם בעשותו אחת מכל מצות השם שס"ה מצות אשר לא תעשינה, או בהמנעו מלקיים אחת מרמ"ח מצות עשה אשר נצטוה בהן לעשותן:

נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י' י"א) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל' ל"ב) על בשר אדם לא ייסך וגו', נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג' ד') הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן:

וכמו שלבוש גוף האדם יעשהו האומן בתבנית איברי הגוף כן עשה הוא יתברך את הגוף שהוא לבוש הנפש בתבנית דיוקן הנפש ברמ"ח אברים ולהם שס"ה גידים המקשרים את האברים, ולהמשיך על ידם הדם והחיות מאבר אל אבר כדמיון צנורות, ואחר יצירת הגוף נפח בו נפש חיה כלולה מרמ"ח איברים רוחנים ושס"ה גידים, ויתלבשו תוך רמ"ח איברים ושס"ה גידים, של הגוף ואז פועלים איברי הנפש פעולתן על ידי הכלים שהם איברי הגוף כגרזן ביד החוצב בו, והראיה לזה כי לא יפעלו איברי הגוף פעולתם אלא בעוד הנפש בהם עין רואה ואוזן שומעת וכו', ובהסתלק הנפש חשכו הרואות בארובות ונתבטלו כל החושים מרמ"ח אברים:

ועל דרך זה שס"ה גידים רוחנים של הנפש מתלבשין תוך שס"ה גידים שבגוף וממשיכין מזון הגופני שהוא הדם אל רמ"ח איברי הגוף עם מזון הרוחני פנימי בתוכו לפרנס רמ"ח איברי הנפש, ואחר הפטירה אין שום חיות נשפע, וגידי הגוף גם כן מתפרקין ומתרקבין כמו רמ"ח האיברים והיו כלא היו, נמצא כי האדם בעצמו איננו כי אם הנפש השכלית אשר מתלבשת בגוף הנקרא לבוש שלה בעולם הזה:

ודע כי אחר שחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת טוב ורע, חוברו נפשו וגופו גם הם כל אחד מטוב ורע, וזו היא ענין זוהמת הנחש שהטיל בחוה ובאדם, ועל ידי הרע והזוהמא שהטיל בהם גרמו להם חלאים ונגעים ומיתה לנפשם ולגופם, וזהו שכתוב (בראשית ב' י"ז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתת הנפש ומיתת הגוף:

ונבאר מה ענין הטוב והרע שנתערב בהם, ועיין מה שנכתוב לקמן בחלק ג' שער שני ושלישי ותבין מה שאנו כותבין בשער הזה. הנה כאשר חטא בעץ הדעת טוב ורע, גרם תערובת הזה בכל העולמות ואין לך דבר שאינו כלול מטוב ורע:

ונמצא כי גוף האדם הנוצר מארבעה היסודות התחתונים, והנה הם כלולים טוב ורע, וגוף האדם נוצר מן הטוב שבארבעה יסודות – אש, רוח, מים, עפר, אמנם מן הרע שבהם נוצרו בגוף ארבע מרות שהם – הלבנה, והשחורה, והאדומה, והירוקה. וכאשר תתגבר איזה מהם מבחינת הרע שבהן, על בחינת הטוב שבהן, באים חלאים ונגעים על האדם, ואם תתגבר ביותר תמית לגוף האדם:

וכבר נתבאר כי בכל העולמות היה עירוב טוב ורע, ונמצא כי גם בנפש האדם היה כן, כי הלא חוצבה מן ארבע יסודות רוחנים שמהם נוצרו כל העליונים והם ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא, ועל זה נאמר (יחזקאל ל"ז ט') מארבע רוחות בואי הרוח וגו' וזו הנקרא נפש האדם עצמו מצד הטוב. והנה גם את זה לעומת זה עשה האלהים, והוא הנקרא – אדם בליעל, כולל ארבעה אבות נזיקין, וארבעה מראות נגעים, מן ארבעה יסודות הרעים ומשם נמשכה נפש רעה אל האדם הנקרא יצר הרע, וכשתתגבר נפש זו על נפש הטובה יבואו אליה נזקין ונגעים וחלאי הנפש, ואם תתגבר יותר תמיתנו:

והנה נפש הטהורה שהיא הפרי כלולה מתרי"ג אברים וגידים, מתלבשת תוך תרי"ג אברים וגידין של נפש הטמאה הנקראת קליפת הפרי, ושתיהן יחד מתלבשות בתרי"ג אברים וגידים של הגוף, ונמצאו איברי נפש הטהורה תוך איברי נפש הרעה, ואברי נפש הרעה תוך איברי הגוף. והנה כל אחת משתי נפשות אלו צריכה מזון רוחני להתקיים, ואמנם מזון הרוחני של הנפש הקדושה נמשך אליה על ידי קיום התורה הכלולה מתרי"ג מצות כדמיון תרי"ג אברי הנפש גם הם ונקרא לחם, כמו שכתוב (משלי ט' ה') לכו לחמו בלחמי, וכל אבר מן רמ"ח איברים נזון ממצוה פרטית המתיחסת לאותו אבר וכאשר יחסר לאדם קיום איזו מצוה, גם האבר הפרטי המתיחס למצוה יחסר ממנו מזונו הנמשך לו מארבע אותיות ההוי"ה כמו שכתוב (נחמיה ט' ו') ואתה מחיה את כלם. ובהם תלוים כל המצות כמו שאמרו רבותינו ז"ל, (בהקדמת התיקונים) י"ה עם שמי שס"ה ו"ה עם זכרי רמ"ח:

וכמו כן מהם נמשכים ארבעה שרשי יסודות נפשו הקדושה כנזכר לעיל, ונמצא שהאבר ההוא מת לגמרי. ובהסתלק הקדושה ממנו אז יתלבש בו רוח הטומאה מן הארבעה יסודות נפשו הטמאה בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ונמצא האבר ההוא נזון לחם טמא מגואל משם:

וזהו ענין הרשעים בחייהם קרוים מתים (ברכות דף י"ח ע"ב) כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושרוי עליו המות הנקרא אבי אבות הטומאה, וכמו כן כאשר יקיים האדם שס"ה מצות לא תעשה בהמנעו מלעשותם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין דף ל"ט ע"א) ישב אדם ולא עבר עברה נותנים לו שכר כעושה מצוה, יש כח אל המזון הרוחני הנזכר בקיימו מצות עשה להמשך דרך צנורות שהם שס"ה גידים של הנפש להחיות הרמ"ח איברים שלה, וכאשר יעבור על איזה עבירה מהם אז יסתם הצנור הפרטי ההוא המתיחס אל אותה העבירה על ידי הזוהמא של מזון הקליפה הנדבקת שם וכשיבש הצנור גם כן מתיבש האבר ההוא אף על פי שלא יוסר לגמרי כענין מי שיחסר ממנו איזה מצות עשה אמנם יפול בו מום:

ולכן צריך האדם לחפש בכל כחו לקיים כל תרי"ג מצות, וכאשר יקיים איזה מצות עשה יכוין להסיר מהאבר הפרטי של נפשו המתיחס אל המצוה ההיא זוהמת הקליפה ההיא ואזי תחול עליו אבר המצוה הקדושה ההיא אחר הסתלק הזוהמא, בסוד (יחזקאל ל"ב כ"ז) ותהי עונותם על עצמותם, כי כשזה קם זה נופל. וכמו כן כאשר תבוא לידו איזו עבירה, ימנע מלעשותה ויכוין שעל ידי כן יסלק הזוהמא אשר בגיד הפרטי של הנפש המתיחס לאותה עבירה ואז יוכל להמשך שפע הרוחני הנמשך דרך הצנור הרוחני, ועל ידי כן נעשית נפשו כסא ומרכבה אל קדושתו יתברך וזהו סוד האבות הן הן המרכבה. (בראשית רבה מ"ז ו', זוהר ח"א דף קע"ג):

.

חלק א שער ב

השער השני: בפגם הנמשך על ידי מדות המגונות:
והנה ענין המדות הן מוטבעות באדם בנפש השפלה הנקראת יסודית הכלולה מארבע בחינות, הדומם והצומחת והבהמית והמדברת. כי גם הן מורכבות מטוב ורע. והנה בנפש הזה תלויות המדות הטובות והרעות והן כסא ויסוד ושורש אל הנפש העליונה השכלית אשר בה תלויין תרי"ג מצות התורה כנזכר לעיל בשער ראשון. ולפיכך אין המדות מכלל התרי"ג מצות, ואמנם הן הכנות עקריות אל תרי"ג המצות בקיומן או בביטולם, יען כי אין כח בנפש השכלית לקיים המצות על ידי תרי"ג איברי הגוף אלא באמצעות נפש היסודית המחוברת אל הגוף עצמו בסוד (ויקרא י"ז י"ד) כי נפש כל בשר דמ"ו בנפשו הוא, ולפיכך ענין המדות הרעות קשים מן העברות עצמן מאד מאד:

ובזה תבין ענין מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת דף ק"ה ע"ב), כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה ממש שהיא היותר שקולה ככל תרי"ג המצות, וכן אמרו (סוטה דף ע"א) מי שיש בו גסות הרוח הוא ככופר בעיקר וראוי לגדעו כאשירה ואין עפרו ננער וכו' וכאלה רבות. והבן זה מאד, כי להיותם עקרים ויסודות לא נמנו בכלל תרי"ג המצות התלויות בנפש השכלית, ונמצא כי יותר צריך ליזהר ממדות הרעות יותר מן קיום המצות עשה ולא תעשה כי בהיותו בעל מדות טובות בנקל יקיים כל המצות:

ובזה תבין גם כן דברים מתמיהין שאמרו רבותינו ז"ל בענין המדות, כי הענוה ושפלות מביאין לידי רוח הקדש ושורה עליו שכינה ואמר אליהו זכור לטוב (כלה רבתי פ"ה) אין התורה מתפרשת אלא במי שאינו קפדן, אף אני איני נגלה אלא למי שאינו קפדן, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שלחו מתם (סנהדרין דף פ"א ע"ב) איזהו בן העולם הבא כל שהוא שפל ברך וענותן וכו' וכאלה רבות, לא זכרו בהן קיום המצות אלא המדות הטובות. ושים בעיניך דברים אלו ותצליח דרכיך בלי ספק:

ואמנם כמו שארבעה יסודות גופניים הם שרשים שמהם נוצרו התרי"ג איברי הגוף, כמו כן נפשות הארבעה יסודות האלו הם יסודות לכל מדות טובות ורעות אשר באמצעותם יקיימו או יתבטלו התורה והמצות שהם תרי"ג מארבע אותיות הוי"ה כנזכר לעיל. והמקיימן הם נפש השכלית הכלולה מארבעה היסודות רוחנים אשר משם חוצבו תרי"ג איברי הנפש ההיא. והבן זה מאד, איך היסוד של קיום המצות הם על ידי מדות הטובות וכן בהפכם:

וזה ענינם כבר נתבאר כי כל אשר עשה האלהים כלול מטוב ורע זה לעומת זה, והנה כמו שבארבעה היסודות הגופנים הנקרא חומר היסודות מורכב מטוב ורע ומשם באים כחות קיום הגוף או תחלואיו שהם ארבע מרות, מרה לבנה מרה ירוקה מרה שחורה מרה אדומה, כמו כן בנפשות הנקראות צורות, הארבעה יסודות הם על דרך זה טוב ורע, ומהם נמשך בריאות הנפש היסודית שבאדם שהם מדות הטובות, או תחלואיה שהם מדות הרעות הנמשכות מארבע קליפות טמאות שבנפש ההיא וכשיסירם מעליו יתלבשו אותיות ארבע של הוי"ה שהם אור המחיה נפש היסודית, וגם היא והגוף שלה יהיו מרכבה אל קדושתו יתברך שבעולם העשיה, כמו שנתבאר בנפש השכלית ממש בקיימה המצות:

וזכור ואל תשכח כי גם על ידי עסק התורה בארבעה פירושים שסימנם פרד"ס, פשט, רמז, דרוש, סוד, יהיה רוחו השכלי כסא אל שם הוי"ה שבעולם היצירה, וכן על ידי המחשבה והכונה תהיה נשמתו השכלית כסא לשם הוי"ה שבעולם הבריאה:

ונחזור בביאור ארבעה היסודות שיש אל קנין המדות. דע כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:

יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. ותולדותיה שלש. הקפדנות בלבו כי לולא הגאוה לא הי המקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות. והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן:

יסוד הרוח ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשיי או גופני. ותולדותיו ארבעה. והן, לדבר חנף, ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם:

יסוד המים ממנו תאות התענוגים כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג, ותולדותיה שתים. החמדה, לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן. והקנאה, כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו:

יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר:

נמצא כי אבות כל המדות הרעות הם ארבעה, הגאווה והכעס הנכלל ומתדבק עמה, והשיחה בטילה, ותאוות התענוגים, והעצבון, וארבעתם נמשכות מארבע קליפות היצר הרע שבנפש היסודית. והפכם הם ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית. והם, הענוה שהיא תכלית השפלות ומתרחק מכל מיני כעס הבא על ידי גאוה. והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצות או בהכרחו לקיום הגוף ולצורך כבוד הבריות, והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים. והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו וכמו שכתוב (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וכמו שאמרו רז"ל (אבות א' ט"ו) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי:

נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי י"א כ"ב) נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב), זכה נעשית לו תורתו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצות יקרא צדיק גמור ירא שמים גבור הכובש את יצרו, וכאשר יתנהג ויורגל יותר בזה עד אשר יוסרו מעליו כל מדות הרעות לגמרי ולא תתאוה להם נפשו כלל ויקנה המדות הטובות בקנין בטבע ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע כי גופו ונפשו היסודית מנוקים מכל סיג החומר כמו שנאמר במשה (שמות ג' ה') של נעליך מעל רגליך כנזכר בספר התקונים (תיקון ל"א ותיקון מ"ח), אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות:")

.

.

.

.

.

פרק ד

מה שכתב אריסטו ששלפוחית מלאה אוויר שוקלת יותר משלפוחית ריקה, כתבתי בזה לעיל רשימה 40 בסוגיא האם גוף כבד יותר נופל מהר יותר.

.

.

פרק ה

עיין מה שנתבאר לעיל פרק ג' על סדר ארבעת היסודות.

כאן אריסטו אומר שהמים והאוויר יש בהם גם כובד וגם קלות. המים יש להם קלות כשהם בתוך העפר ויש להם כובד כשהם בתוך האוויר או האש. לאוויר יש כובד כשהוא בתוך האש ויש לו קלות כשהוא בתוך המים או העפר. כשהאוויר והמים נמצאים במקומם יש בהם כובד ולא קלות.

(מה שהמים יש להם קלות לדברי קדמונים זה נראה מכך שמים עולים בבאר. אבל באמת זה רק תוצאה חיצונית המשמשת כמשל,  העניין לאמיתו הוא שאם העפר לא היה מוצק המים היו צפים בעפר כלפי מעלה, כמו שאוויר צף כלפי מעלה כשהוא בתוך המים (הבועות עולות). וזה משום שהמשקל הסגולי של המים קל משל העפר, שהרי עפר שוקע במים.)

אם מסירים את העפר שמתחת למים המים יפלו אל מרכז הכדור. אם מסירים את העפר והמים, האוויר יפול אל מרכז הכדור. והרי שיש בהם כובד. אבל אם נסיר את האש האוויר לא יעלה למקום של האש, ואם נסיר את האוויר והאש המים לא יעלו. והרי שכשהם במקומם אין בהם קלות.

אריסטו לא יכול לבדוק בתצפית האם כשמסירים את האש האוויר עולה או נשאר במקומו. הוא אומר זאת כעובדה אבל זה שיקול עיוני.

השיקול הוא כמו שנתבאר לעיל פרק ג' שלמעלה ולמטה הם צורות הפכיות. הלמעלה הוא משפיע, צורה. הלמטה הוא מקבל, חומר.

אריסטו כותב זאת בפירוש בעל השמים ספר ד' פרק ד' בעמ' 312א שורה 16 (העתקתי לעיל).

אי אפשר שלאותו גוף תהיינה שתי צורות הפכיות ושתיהן בפועל. אם אחת בפועל השנייה מוכרחה להיות בכח, כלומר רק כאפשרות ולא כקיימת באופן ממשי. הנה מה שהמים נופלים למטה אם מסירים את העפר שתחתם זה דבר שרואים במציאות. ואם במקומם יש בהם כובד בפועל בהכרח שהקלות שבהם כשהם במקומם היא רק בכח, ולכן אם נסיר את האוויר הם לא יעלו.  וגם מבחינה עיונית זה מוכרח, הכובד הוא המבט הארצי שלפיו ככל שדבר יותר חומרי ומוצק כך הוא יותר קיים. עפר נדמה כיותר קיים מאוויר. זה המבט לפיו כתב אריסטו בכמה מקומות שהעצם הוא קודם כל הפרט החומרי המוחשי. הסוס הפרטי המוחשי הוא עיקר העצם, הוא קיים במובן החזק ביותר. המושג הכללי של סוס, האידיאה של סוס, הוא גם דבר שקיים אבל הוא פחות קיים, הוא נשען בקיומו על הפרט המוחשי. ללא קיומו של הפרט המוחשי שהוא סוס פלוני לא היה קיים המושג הכללי 'סוס'.

יש גם מבט הפוך שלפיו המושג הכללי, האידיאה, הוא הקיום במובן החזק יותר והפרט החומרי נשען בקיומו עליו. הרי ללא האידיאה של סוס הסוס הפרטי המוחשי היה רק אוסף לא מאורגן של רשמי חושים ולא היה מתלכד לעצם כלל אלא נשאר מרק של בליל רשמי חושים משתנים ללא הרף חסרי לכידות וארגון וחסרי כל פשר ולא היתה אפשרית שום תפישת מציאות כל עיקר.

המבט שלפיו החומר המוחשי הוא עיקר המובן של להיות קיים הוא בעל משקל גדול ומכריע יותר בעולמנו מאשר המבט האידיאי. לכן במים ואוויר ההכרעה היא שהצורה שבפועל היא הכובד ולא הקלות.

(למשל אם אדם מת, אפשר לומר שהוא כבר לא קיים, אשתו נישאת לאחר, יורשיו נוטלים את רכושו והוא נשכח, ולכן יש להתאבל כשהוא מת. יש מבט אחר לפיו נשמתו נמצאת בעולם הבא הרוחני האמיתי ולכן הוא קיים יותר מאשר שהיה בחייו ואין מקום להצטער אלא רק על הפרידה שלנו ממנו ולא עליו. אם נתבונן נראה שהמבט הארצי לפיו המת איננו קיים, משפיע יותר חזק על תודעתנו ולכן על חיינו ופעולותינו ורגשותינו. לכן גם ההלכה פוסקת שהוא איננו ומתירה לאשתו להינשא לאחר וליורשיו ליטול את רכושו וכל כיו"ב. ההכרעה ההלכתית הזו היא היא ההכרעה של אריסטו כאן שהאוויר לא יעלה אם נסיר את האש)

מה שהאוויר לא נופל דרך המים עד קרקעית הים, אע"פ שאפשר ליפול דרך מים כיוון שאינם מוצקים אלא זורמים, הוא משום שכח הציפה מציף אותו כלפי מעלה כשהוא בתוך המים. וזה משום שמשקלו הסגולי של האוויר נמוך משל המים, וזה מה שאומר אריסטו שבאוויר יש פחות כובד ממה שיש במים ולכן האוויר נמצא מעל המים.

בעמ' 312ב שורה 19 המתרגם במהד' רוס (הוא ג' ל. סטוקס) בהערה 3 התקשה בעניין זה ולפי מה שכתבתי הוא מבואר, יעו"ש.

תגובה אחת בנושא “45 הערות על "על השמיים" מאת אריסטו – ספרים ג-ד (ארבעת היסודות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.