56 הערות על המטאפיזיקה של אריסטו – ספר זתא. פרק ו. על החקירה של קאנט על המציאות כשלעצמה, והחלון שבין השפה למה שמעבר לשפה.

השתמשתי בתרגום של W. D. Ross הנמצא כאןכאן וכאן. (כולם הם אותו טקסט שהומר מהספר המודפס לטקסט מוקלד. ההבדלים טכניים בלבד)

צילום הספר המודפס של תרגום רוס עם ההערות החשובות של המתרגם נמצא כאן (מומלץ מאוד להוריד את הקובץ ולהשתמש בו. הוא מדוייק יותר מההמרה האוטומטית לטקסט מוקלד, ולפעמים ההערות חיוניות להבנה.)

בכתיבתי התייחסתי לדברי אריסטו בשלמותם ויש לקרוא אותם בפנים ולא רק את המובאות שהעתקתי.

.

תרגום משובח נוסף, של יו טרדניק, נמצא כאן (הוא מבוסס על התרגום של רוס. יש בו גם הערות טובות).

.

התרגום הישן והחשוב של הנאופלטוניסט הבריטי תומאס טיילור נמצא כאן (יצא לאור ב 1801).

תרגום של John H. M'mahon נמצא כאן (יצא לאור ב 1857. הולך לרוב בעקבות התרגום של טיילור).

.

פירוש תומס אקווינס נמצא כאן.

.

תרגומים בעברית יצאו בהוצאת מאגנס:

לספר א' ולספר י"א (למבדא. בתרגומים האנגליים הוא לרוב נקרא ספר י"ב) מאת ח"י רות.

לספר דלתא מאת מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

יצא גם תרגום לספרים ז'-ט' מאת חיים וחנה רוזן. לטעמי מרוב דיוק הוא לא קריא.

ספרי המטאפיזיקה הם לפי אותיות יווניות: אלפא ואלפא קטנה (א', א' קטנה), ביתא (ב'), גמא (ג), דלתא (ד), אפסילון (ה), זתא (ז), אטא (ח), תיטא (ט), יוטא (י), כפא (כ), למבדא (ל), מו (מ), נו (נ). כמו כן הם לפי מספרים: 1, 2, וכן הלאה.

ספר אלפא יש בו שני ספרים, אלפא גדולה ואלפא קטנה. יש שסופרים את אלפא קטנה כספר 2, ואז ביתא יהיה ספר 3 וכן הלאה, דלתא יהיה ספר 5, וזיתא יהיה ספר 7 (למרות שזיתא היא האות השישית באלפא ביתא היווני), ולמבדא יהיה ספר 12. כך הוא במהדורות באנגלית שהשתמשתי בהן. ויש שלא נותנים לאלפא קטנה מספר משלו וספר 2 הוא ביתא, לפי זה זתא יהיה 6 ולמבדא יהיה 11, וכך הוא בתרגום העברי של רות שקורא לספר למבדא מטאפיזיקה י"א.

אשתמש בציון לפי האותיות היווניות (וכשאכתוב אותיות עבריות זה יהיה לפי האותיות היווניות וכמו שכתבתי בסוגריים לידן) ולא לפי המספרים.

.

ביאור ארוך ומפורט לספר למבדא כבר כתבתי בביאור על מורה נבוכים, בביאור על הקדמה כ"ו לחלק שני, בחלק ג' ובחלק ד' של הביאור להקדמה כ"ו.

.

.

.

מטאפיזיקה ספר זתא

הוא הספר שבא אחרי ספר אפסילון. נקרא לפעמים גם ספר 7, ויש מקומות שנקרא ספר 6 (כמו שביארתי לעיל).

יש הרואים ברצף של שלושת הספרים, זתא אטא ותיטא, (מקביל לעברית זי"ן חי"ת טי"ת) כליבה של ספר המטאפיזיקה.

(פרק ו מתחיל מעמ' 1031א שורה 15)

.

פרק ו

פרק זה הוא מהיסודיים והחשובים ביותר. יש לו גם חשיבות מכרעת בתולדות הפילוסופיה המערבית כולה, אם כי ההוגים לא הבחינו בזה. מבחינת תורת חיים של האדם הפשוט הנושא הוא לא אינטואיטיבי וקשה לראות איך הוא נוגע לחיים המעשיים, זו אמנם קצת "פילוסופיה" אבל זה מספק קרקע מחשבתית מאוד מוצקה וסדורה להרבה דברים אחרים שנוגעים לחיי האדם המעשיים. במיוחד להגדרה של אריסטו שמחשבה אמיתית היא מחשבה שתואמת למציאות האמיתית, הגדרה שנשמעת בעייתית, קצת פרימיטיבית, ולא מוצקה די הצורך. שהרי איך נדע מה היא המציאות האמתית ואיך נוכל לבדוק את התאמתה למושג שבמחשבה, שהרי אין לנו שום כלי אלא רק המחשבה. כאן אריסטו שופך אור חדש על העניין הזה.

.

מפאת גודל חשיבותו אני מעתיק את כל הפרק היסודי הזה (שלא יהיה תירוץ לסמוך על דברי בלי לעיין בפנים):

2018-09-15 15_59_48-Window2018-09-15 16_01_01-Window2018-09-15 16_01_21-Window2018-09-15 16_01_39-Window2018-09-15 16_01_56-Window2018-09-15 16_02_18-Window

 

.

.

 

התורה של קאנט מסובכת וחמורה, אני בכוונה מנסה לכתוב באופן הכי פשוט ו"פופולרי" שאפשר, ולא אכפת לי אם אחטא לדקויות של קאנט. אני לא פילוסוף מקצועי והפילוסופיה כלל לא מעניינת אותי. לא חשובה לי חקירת תורת קאנט אלא רק הרעיונות שנוגעים לחיי האדם הפשוט.

.

הקדמה פופולרית יחסית ברורה יש בויקיפדיה בערך עמנואל קאנט, ובערך ביקורת התבונה הטהורה (זה שם ספרו של קאנט בו הוא עוסק בבעיות שאנו דנים בהן כאן). אני סומך על כך שהקורא שלא בקי בפילוסופיה הסתכל שם.

יש לי תודעה, ובתודעה נתפש אצלי עולם. יש לי חוויה תודעתית של תפישת מציאות חיצונית לי.

למשל אני נמצא בחדר שלעולם לא אוכל לצאת ממנו. מהחלון רואים רחוב עם אנשים, ומעליו שמים. האנשים הולכים ברחוב ונשמעים קולות. יתכן שבאמת זה חלון ובאמת יש שם מה שרואים. יתכן שיש בחלון מסך שמקרין סרט ורק את זה אני רואה ואין שום רחוב ושום שמים וכו'.

אם אינני יכול לצאת מהחדר ולבדוק מה קורה בחוץ, לעולם לא אוכל לברר האם יש מאחרי החלון מציאות או רק הקרנת סרט.

כך גם אפשר לשאול על התודעה שלי. אני אל יכול לצאת מחוץ לתודעה שלי. התודעה היא חדר, ואני תופש חוויה שיש אנשים הולכים וקולות ושמים וכו'. יכול להיות שכל מה שאני תופש אלו חוויות שהתודעה שלי מייצרת ומקרינה אלי כאילו זה סרט. כך למשל כשחולמים, אין במציאות שום דבר ממה שראינו בחלום, והכל הוא רק מראות שהתודעה מייצרת וכשאני חולם אני משוכנע שהם מציאות. אולי אני כל הזמן רק חולם, ואין שום דבר במציאות מלבד התודעה שלי, וכשאני חולם בלילה אני חולם שאני חולם, וכשאני מתעורר אני חולם שאני ער ונמצא במציאות.

החלום ממחיש את האפשרות שאין שום דבר מחוץ לתודעה, ואעפ"כ אנו חיים בחוויה שיש מציאות עם אנשים ונוף וכו'.

.

קאנט מצד אחד לא רצה לומר שבאמת אין שום דבר מחוץ לתודעה שלי. בתודעה שלנו מתחדשים דברים. גילו את תורת הקוונטים ומקודם בכלל לא העלו על הדעת אפשרות של דבר כזה. ביקרתי במקום מסויים או פגשתי אדם מסויים, והתחדשו אצלי דברים שמקודם בכלל לא העליתי על דעתי. אם הכל חצוב רק מתוך התודעה לא כל כך מסתבר שיהיו חידושים כאלה, כי הכל היה כבר ידוע מקודם. אמנם זו לא הוכחה כי גם כשאני חולם אני יכול לראות בחלום מישהו שאומר לי דברי חכמה שלא שיערתי אותם מקודם, או לראות מקומות ודברים חדשים לגמרי וכו'. אולי מה שחדש לי בחלום זה רק תוצאה של פירוק והרכבה של הדמיון. ראיתי פיל אפור ופרח אדום, אני מפרק את האדום מהפרח ומרכיב אותו לפיל, ואז רואה בחלום פיל אדום. זה רק מיחזור של ידיעות שכבר היו לי ולא חידוש אמיתי. אבל כשאנו ערים יש לנו חידושים אמיתיים ומאין הם באו אם רק התודעה שלי קיימת. אמנם יש לומר שהתודעה שלי מטבעה יצירתית והיא מחדשת דברים חדשים בלי צורך במקור חיצוני של ידע.

בכל אופן קאנט לא השתכנע מזה וסבר שיש מציאות חיצונית ומשם באות הידיעות החדשות. אמנם הוא הוכיח שאנו תופשים את המציאות החיצונית דרך תיווך של התודעה, שמחילה על מה שבא מהמציאות תבניות תפישה שמקורן בתודעה ולא במציאות. הוא הראה במציאות החיצונית הדברים אל קיימים בדך של קיום בחלל ובזמן, ורק התודעה שלנו מארגנת אותם במסגרות של חלל וזמן.

אביא כאן רשימה של הקטגוריות של קאנט ("קטגוריה" אצל קאנט היא מושג שהוא חידש והיא לא משמשת באותו מובן של "קטגוריה" שאריסטו משתמש בו).  רק להמחשה של העניין, לא נכנס לפרטים. הקטגוריות של קאנט הן רשימה של תבניות שמקורן בתודעה האנושית ולא במציאות כשלעצמה. התודעה מארגנת (או מסננת, או מתרגמת, או תופשת) את המידע שמגיע מהמציאות כשלעצמה בהתאם לקטגוריות האלה. זה כמו למשל שמישהו לובש משקפי שמש שצובעות לו את המציאות בצבע ירוק כהה. יש לפעמים שמפרסמים תמונה ורוצים שלא יזהו את האדם, ואז הפוכים את פניו לפיקסלים. יש פקודה בתוכנה שי של הפילטר שהופך, מתרגם, את התמונה או חלק ממנה לפיקסלים, זה גם משל לקטגוריות של קאנט, התודעה תופסת את המציאות דרך פילטר שעושה ממנה פיקסלים, תבניות מסויימות סדורות שאין מקורן במציאות החיצונית. או למשל אם מצלמים תמונה בשחור-לבן, סרט הצילום יכול לתפוש את המציאות רק בתבנית, בארגון, של שחור-לבן או אחד מגווני האפור. לכן המציאות החיצונית עוברת תרגום לשחור-לבן. זו לא פעולה שמתרגמת באופן יזום ולא הכרחי כמו מי שמתרגם ספר, אלא התרגום קורה ממילא ובהכרח, מעצמו, בגלל העובדה שסרט הצילום יכול לקלוט רק שחור לבן וגווני אפור ולא את שאר הצבעים. יש אנשים שהם עיוורי צבעים מלידה, בתודעה שלהם הכל מאורגן בשחור-לבן. זה מבנה תודעתי שניזון ממה שהוא קולט מהמציאות החיצונית, אבל הוא לא שיקוף אחד לאחד של המציאות החיצונית, אלא הוא העביר אותה תרגום לשחור-לבן.

כך הקטגוריות של קאנט הן פילטרים של התודעה, מוגבלויות ביכולת התפישה של התודעה,  שגורמות לה לסדר את מה שהיא קולטת מהמציאות בסדר משלה.

זו רשימת הקטגוריות:

לוח טרנסצנדטלי של מושגי השכל

1. קטגוריות של הכמות
אחדות (המידה)
ריבוי (הגודל)
כוליות (השלם)
2. קטגוריות של האיכות
ממשות
שלילה
הגבלה
3. קטגוריות של היחס
של האדיקות והעצמיות (קשר בין עצם ומקרה)
של הסיבתיות והתלות (יחס של סיבה ומסובב)
של השותפות (השפעת-הגומלין בין הפועל והנפעל)
4. קטגוריות של האופניות
אפשרות – אי אפשרות
מציאות – העדר
הכרחיות – מקריות

.

.

על המציאות כשלעצמה כמות שהיא איננו יכולים לדעת שום דבר. גם מציאות והעדר הם קטגוריות, והמציאות כשלעצה אינה מוגבלת וממוסגרת באותן קטגוריות ולכן אפילו לא ניתן לומר עליה שהיא נמצאת או לא נמצאת, אבל במובן מסויים בלתי ברור היא כן נמצאת, כלומר איננו קובעים עליה את הקטגוריה שהיא לא נמצאת.

כל זה מצד אחד מאוד משכנע כשקוראים את קאנט. גם ההוגים שאחריו ראו בזה פילוסופיה משכנעת מאוד. ההוכחות שלו לכל מאוד מוצקות. אמנם זה מייצר אינספור בעיות חמורות. למשל האם לכל בני האדם יש בתודעה את אותן קטגוריות (שאם לא כן אני אומר משהו אחד וחברי ישמע משהו אחר לגמרי לפי הקטגוריות שלו שהן שונות משלי), ואיך אני יכול לדעת את זה,  שהרי איני יכול לתפוש את חברי במציאותו כשלעצמה אלא רק דרך סינון הקטגוריות שאם מקורן בתודעה אולי הן רק בתודעתי שלי. ועוד איך נקבל שהמציאות כלשעצמה קיימת ומצד עצמה היא לא מאורגנת לפי הקטגוריות שלנו. זה משהו שלא ניתן לתפישה כלל. המורה נבוכים אומר שהבורא אי אפשר לדעת עליו מאומה וגם לא שהוא נמצא. נמצא או לא נמצא הם רק מושגים אנושיים מהצד שלנו ולא שייכים אליו כלל. האל הוא המציאות כשלעצמה לפי המורה נבוכים וזה לכאורה ממש מתאים לקאנט, שאומר שעל המציאות אי אפשר לחשוב מאומה כמו על הבורא של הרמב"ם. אבל כמובן קאנט לא רצה לומר שיש אל שהוא מוכרח המציאות הוא המציאות של הכל והוא נעלה מכל תפישה אנושית.

לפני שהאדם נעשה דתי הוא מוכרח קודם להיות חילוני. כמו שאי אפשר להתחתן אם אתה לא מקודם רווק. צריך להתחיל ממקום של תפישה שאני כאדם קיים. יש לי מציאות, אני קיים בתוך מציאות, או תודעה, אני מסביר אותה לעצמי כהתחלה בדרך עצמאית כלשהי שלא מערבת אלוה כלשהו או שום סמכות מחשבתית חיצונית. מכאן אני מתחיל, ומכאן אני משיג שיש חידה, יש שאלות, משהו כואב, לא נותן מנוח. מכאן אולי אני מתעורר מכח עצמי לנסות להתמודד איתן. אני מתחיל לחקור את מה שאני משיג בעמקות, אם אני מרגיש שלצורך חקירתי שלי אני סבור בעצמי שיש כלי מחשבה שאני צריך לקנות מחכמים כלשהם אז אני קונה אותם כי אני החלטתי, ומזה אני יכול להגיע למסקנה שיש מציאות של אל שהוא מקור המציאות ומקור החכמה והוא ממציא כל נמצא וכו'. ואז מחילוני אני הופך לדתי. אבל אם התחלתי את מהלך המחשבה שלי מכך שיש בורא והוא ממציא כל נמצא, כמו שעושה מי שמתחנך בחינוך דתי, שלפני שעמד על דעתו והתחיל לחשוב ולפני שהתחיל לשאול שאלות כבר לימדו אותו את כל התשובות, הרי אין כאן מחשבה כלל ואין כאן אדם כלל ואין כאן מי שיהיה דתי, אלא יש רק תינוק חסר דעת שלא התבגר ומדקלם סיסמאות דתיות ודוגמות דתיות שאינו מבין אותן כלל, ואם יש אלוה שחפץ בזה אינני רוצה להאמין בו.

בהתחלת ספר "אמונה ובטחון" כתב החזון איש:

"מדת אמונה היא נטיה דקה מעדינות הנפש. אם אדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמיים לרום, והארץ לעומק, הוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזו מלפפת את לבבו ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים, בלתי אל החידה כל מעיינו ומגמתו, ודעת פתרונה כלתה נפשו, ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים, אם החיים הנעימים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו."

זה מצב תודעה שאפשר להגיע אליו רק לפני שיודעים שיש אלהים. הכל מתחיל מהמצב הזה, של חיפוש. החזון איש היה אדם מאמין שהיה מנהיג הזרם החרדי הקיצוני, אצלו האמונה בתורה היתה מוחלטת. את ספרו הוא כתב על אמונה במובן החרדי, לא על חקירות פילוסופיות. ובכל זאת הוא הבין שהאמונה מתחילה מהמצב של שאלות וחיפוש, שבו האדם נמצא רק לפני שהוא מאמין באלהים. גם לדעתו בלי זה זו לא אמונה.

.

לכן אני מעדיף לנסות לתפוש קצת את מושג הקטגוריות של קאנט לפני שמכניסים את האל לתוך זה.

.

.

היו הוגים שנקטו שבאמת הכל הוא רק בתודעה. זו גישה שאפשר להבין, היא הגיונית באופן משכנע וסגור. כל טיעון שתטען, כל לוגיקה שתהיה משכנעת, כל מבחן שיוכיח שיש מציאות מחוץ לתודעה, את כל זה אומר שהוא חלום. הטענה שהכל חלום יכולה לעטוף את הכל. מה שדקארט הוכיח שאני קיים כיוון שאני חושב, זה נכון, רק זה מוכיח שאני קיים כחולם, במילים אחרות אני קיים כתודעה אבל אפשר שאין שום דבר מחוץ לתודעה שלי.

לקאנט ככל הידוע לי אין הוכחה משכענת חותכת מבחינה לוגית שיכולה לסתור את זה. הוא רק לא רצה לומר כך, והראה שזה לא מסתבר.

.

יש כלל יסודי והכרחי במחשבה, שלא מעוררים ספק היכן שאין סיבה לעורר ספק.

בהלכה יש דוגמאות רבות לכלל הזה. למשל לכהן אסור ללכת במקום שיש שם קבר, וגם לא במקום שיש ספק שאולי יש שם קבר. בכל מקום יש אפשרות שאולי לפני מאות ואלפי שנים קברו שם מישהו. לכן לכאורה היה צריך לאסור על כהן להיות בשום מקום, ולשלוח את כל הכהנים למאדים או לחיות בספינה בעומק הים. אמנם מורת לכהן ללכת בחופשיות בכל מקום, כי אין סיבה לעורר ספק שמא יש שם קבר. אבל אם יש שני שבילים מטבריה לציפורי, וידוע לנו שבאחד מהם קברו אדם באמצע השביל, ונשכח באיזה מהם, אז אסוקר לכהן ללכת בשבילים אלה, כי יש שם סיבה לעורר ספק שמא יש שם קבר (אני לא מדייק בפרטים ההלכתיים שהם יותר מורכבים ומכילים גורמים נוספים, כי אני מביא את זה רק לדוגמה ומבודד מההלכה רק מה ששייך לענייננו).

 

.

כך בכל דבר. למשל אני יכול לחשוב שאולי המקלדת שאני מקליד עליה יוצרה על ידי חייזרים לפני אלפי שנים והם הבריחו אותה בסתר למחסן החנות שממנה קניתי אותה. אני יכול להתחיל לחקור את צילומי האבטחה של החנות וכו'. אמנם ברור שזה שגעון, כי אע"פ שיש אפשרות שזה נכון, אין לי סיבה להתחיל לחקור את הספק הזה. וכמותו יש עוד אינסוף ספקות אחרים אפילו רק לגבי השאלה מי ייצר את המקלדת שלי, ויש עוד אינסוף שאלות אחרות, ולמה אני חוקר דווקא את השאלה הזו. אם הייתי מוצא עקבות של חומר מוזר על המקלדת והיו אומרים לי שלא קיים חומר כזה על פני כדור הארץ, זה היה גורם לסיבה לחקור את הספק מאיפה הגיעה המקלדת ושמא הגיעה מחוץ לכדור הארץ. מחשבה היא מקצוע ויש למקצוע כללים. בלי זה זה הזיות הבל ושגעון שלא יובילו לשום דבר. אחד מהכללים היסודיים הוא שספק נחשב ספק וממילא יש מקום לחקור אודותיו רק אם יש סיבה לעורר ספק (יש בתלמוד סוגיות הלכתיות עמוקות שעוסקות בשאלה מה נחשב סיבה שמעוררת ספק ומה לא).

.

לגבי השאלה האם אלהים קיים או לא, ברטראנד ראסל אמר שאם מישהו יטען שיש קנקן תה שחג סביב השמש כמו כוכב לכת, והוא קטן מכדי שיהיה אפשר להבחין בו בשום אמצעי, האם מעכשיו נתחיל לחקור האם הקנקן באמת קיים או לא. ואם לא נוכל לפתור את השאלה הזו נאמר שאנו חיים בספק האם יש קנקן כזה או לא?

יש טענה שאומרת שיש לעבוד את האלהים מספק. אם הוא לא קיים לא הפסדתי הרבה במה שקיימתי מצוות, ואם הוא כן קיים ולא קיימתי מצוות הפסדתי הפסד נורא שאין גדול ממנו. לכן מספק הנכון הוא כן לקיים את המצוות.

לפי זה עלי לקיים את המצוות של כל הדתות. כולל ריקודים אפריקאיים שבטיים מוזרים. ואם מישהו יטען שאותו קנקן התה של ראסל מצווה עלי כל יום לאכול ביסקוויט? שלא לדבר על הדילמה שתעורר אם מישהו יטעם שהקנקן מצווה עלי להרוג אדם אחד, ואם לא אז כל האנושות תסבול מיתות משונות בעינויים שאין כמותם. אם יש כאן מקום לספק אולי נכון להרוג פעם אחת אדם.  (יש מי שכדוגמה השתמש לא בקנקן התה של ראסל אלא במפלצת הספגטי המעופפת, או בחד הקרן הוורודה הבלתי נראית)

מי שאמר את הטענה התכוון לשכנוע פסיכולוגי של בחורי ישיבה שסובלים מסיבות פסיכולוגיות מספקות באמונה שחונכו אליה ובעצמם רוצים להימלט מהספיקות. אבל כטענה פילוסופית לוגית זה הבל גמור. כי כיוון שתהליך החשיבה מתחיל בהכרח תמיד מעמדה חילונית, אם כן אין סיבה לעורר ספק על מציאות האל. האל הוא כמו קנקן התה של ראסל, לא צריך בכלל לקחת בחשבון שיש שתי אפשרויות, שמא יש אלוהים או שמא אין, אלא יש רק אפשרות אחת שאין אלהים, כמו שאיננו חיים תחת שתי אפשרויות שמא יש קנקן התה של ראסל או שמא אין, אלא פשוט אצלנו לגמרי שאיננו, ומי שסבור שיש צד ספק שאולי הוא קיים הוא טיפש מוחלט ששוגה בהזיות הבל.

מאותו טעם גם אין לנו לעורר ספק שמא יש מציאות חיצונית כשלעצמה מחוץ לתודעה שלנו, שקאנט הוכיח בבירור שאיננו יכולים לדעת על מציאותה כשלעצמה שום דבר. יש לנו תודעה, זה ידוע לנו מכח הטיעון של דקארט: "אני חושב משמע אני קיים". מבחינה חמורה לפחות די בזה כדי לעורר ספק, הצד השני של הספק שאינני קיים הוא מסובך, ונוח לתפוש כצד הספק שאני קיים. אין לנו שום סיבה שתגרום לנו לעורר ספק שמא מחוץ לתודעה יש איזשהי מציאות כלשעצמה שאינה תחת מושגים של חלל וזמן ומקום וכמות ומציאות והעדר וכו'. אולי מחוץ לתודעה יש קנקן תה שמשדר קרינה שגורמת לנו לחדש כל פעם חוויות חדשות וידע חדש. או זה זה קנקן בירה. אולי זה חד קרן ורודה. אולי הוא לא משדר עלינו קרינה אלא בלילה מזריק לתוכנו חומר במזרק כחול עם חומר הרדמה שגורם שאיננו מרגישים, ומשם בא המידע החדש שאנו מגלים כל יום. אולי התודעה שלנו זה עשן ממקטרת של פילוסוף חכם והעשן קולט חלק מחידושיו ומשם באות אלינו מחשבות חדשות כל יום. או שהצורות של העשן מתורגמות אצלנו למחשבות והעשן נע ברוח ומזה באות לנו מחשבות. יש עוד הרבה מאוד אפשרויות. על כל אחת מהן אין סיבה לעורר ספק. וכמותן ממש גם האפשרות שמא יש מחוץ לנו "מציאות כשלעצמה" בלי נודעת ומוזרה.  האפשרות הזו לא עדיפה על כל אחת מהאפשרויות האחרות.

.

כך גם לגבי מציאות האל. אומרים למשל שאם אדם מהלך במדבר ומוצא שעון משוכלל הוא לא יאמר שהוא נוצר במקרה כמו האבנים והחול אלא שמישהו עשה אותו. והעולם מסודר ולכן ברור שמישהו עשה אותו וזה הבורא.  כטיעון פילוסופי לוגי זו דמגוגיה זולה. כי יכול להיות שיש משהו בתודעה שלי שגורם לי לתפוש דברים כמסודרים למרות שבעצמם אין בהם שום סדר וחכמה (זה בערך מה שקאנט הוכיח), והשעון הוא משהו לא מסודר שהתודעה שלי קלטה וסידרה ומראה לי אותו כאילו הוא בעצמו מסודר. הרי מספרים מתימטיים למשל זה לא בא מהמציאות החיצונית כמו שהוכיח קאנט אלא זה סדר שהתודעה שלי מתוך עצמה משליטה על מה שהיא קולטת מהחוץ. אז אולי כל סדר נובע מהתודעה שלי ולא מבורא חיצוני. וכמובן הסדר יכול לנבוע מעשן מקטרת של פילוסוף סיני שיושב מחוץ לעולם וכל המציאות היא רק תימרות העשן של מקטרתו, או מקרינה שנמלים חכמות מקרינות על המציאות או על התודעה או כל הסבר אחר. אולי הם מגדלות אותנו לאכילה, ולכן הן לא רק כינוי שחופף למושג המקובל על אלהים.

כל שאלה שהתשובה עליה היא אלהים, ואין תשובה אחרת טובה עליה, אפשר להשיב עליה באינספור הסברים מיתולוגיים אחרים בדויים כיד הדמיון הטובה. כמו שאין שום סיבה לעורר ספק על ההסברים האלה, כך אין שום סיבה לעורר ספק על המושג אלהים. כשיש שאלה ואין שום תשובה שמבוססת על משהו שיש סיבה לעורר ספק שאולי הוא נכון, אז יש לומר איננו יודעים את התשובה. לא לכל שאלה ידועה לנו תשובה. עלינו להתמודד עם כך שאין לנו תשובה ולא לבדות הסברים חסרי שום בסיס כדי לרכך את זה. אלא הכללים היסודיים של מחשבה ובלעדיהם זו לא מחשבה אלא שגיון בדמיונות.

.

.

יש כאן תמיהה גדולה. המושג על אלהים, וכן המושג על המציאות כשלעצמה, אסור להם להכנס כלל כנושא למחקר, כיוון שאלה דברים שאין סיבה לעורר ספק עליהם וכמו קנקן התה של ראסל. אלה סיפורים מיתולוגיים. כמו הצב שעליו כל העולם עומד או אטלס שמחזיק את כל העולם. הפילוסופיה לא עוסקת במחקר על הצב ועל אטלס האם הם קיימים, למרות שהם מספקים תשובות טובות מאוד על חלק מהשאלות הקשות של הפילוסופיה. וכך ממש צריך להיות עם המושגים של אלהים ושל מציאות כשלעצמה.

ובכל זאת במשך הרבה שנים כמעט כל גדולי הפילוסופים עסקו ברצינות בשאלה לגבי קיומו של האל וקיומה של המציאות כשלעצמה. הם לא היו אנשים שלא ידעו את מלאכת המחשבה. הם לא היו כהנים שבטיים של תרבות פרימיטיבית אלא אנשים שידעו היטב מאוד לחשוב באופן שכלי. לא לחינם התרבות המערבית שיש בה ריבי רבבות אנשים שיודעים היטב לחשוב הכירה בהם כגדולי החושבים. אם אני רואה שאלוף העולם בשחמט לא יודע לשחק ומזיז את הפרש למקום שלפי חוקי המשחק הפרש לא יכול להגיע אליו, או נותן ליריב לאכול לו את המלכה בלי שהוא מרויח מזה שום דבר, והרי בכל מועדון שחמט יש שחקנים משובחים, ואלוף העולם שמנצח את כולם יש לו יכולות שאדם רגיל בכלל לא יכול לתפוש, בהכרח יש כאן משהו שאומר דרשני.

יש לנו אובססיה שאיננו יכולים להשתחרר ממנה לגבי מושג האל, וגם לגבי העניין שיש שמציאות כשלעצמה מחוץ לתודעה שלנו. הקושיות לא נפתרות, לא נמצאה שום דרך לוודא שיש אלוה ושיש מציאות מחוץ לתודעה, וגם לא נראה שיכולה להימצא, ועצם החקירה בזה אינה לגיטימית מבחינה פילוסופית כי זה ספק שאין סיבה להסתפק בו, ובכל זאת מגרדים בזה בלי יכולת להפסיק.

לגבי האל יש אנשים מעטים מאוד שבאופן עקבי חיים בדעה אתיאיסטית קיצונית מנומקת טהורה ועקבית. יש הרבה אנשים שחיים בלי מושג של אל בחייהם, אבל אין להם משנה סדורה ומנומקת לגבי זה. לכן בהרצאות של מחזירים בתשובה הם נופלים טרף לדמגוגיה מופרכת. לגבי המציאות כשלעצמה, לא ידוע לי על שום אדם שבאמת אומר שלפי דעתו אין שום דבר שקיים מחוץ לתודעה שלו. היו פילוסופים שטענו כך, אבל הם היו מעטים ושיטתם נדחתה על ידי הזרם המרכזי של הפילוסופיה בדורות שאחריהם, בלי סיבה מספקת. ובכל מקרה אין אנשים בציבור הרחב שמחזיקים ברצינות ועקביות בדעה כזו (גם כשהם חוזרים הביתה אחרי ויכוח פילוסופי במסגרת כלשהי). אנשים אומרים, אם עמוד החשמל קיים רק בתודעה שלי אני יכול להתנגש בו ולא יקרה לי כלום. אם קיבלתי חבורה במצח מההתנגשות בעמוד סימן שהעמוד באמת קיים. זו כמובן לא הוכחה, יתכן שהחבורה קיימת רק בתודעה, כי בתודעה יש חוק שמי שמתנגש רק בתוך התודעה בעמוד חשמל שקיים רק בתודעה נעשית במצחו חבורה שקיימת רק בתודעה.  אבל זה מבטא אינטואיציה שמתנגדת בכל תוקף לרעיון הזה. הפילוסוף שיטען כך נתפש כתלוש מהמציאות, אדם שהולך ישר גם כשיש עמוד חשמל מולו.

האינטואיציה שלנו מסרבת בכל תוקף לזהות את המושג "מציאות" כמושג שקיים בתוך התודעה בלבד. ברור לנו שמה שקיים במציאות קיים מחוץ לתודעה שלנו. בתוך משהו שנקרא מציאות, שהוא מחוץ לתודעה, שקיומו לא תלוי בתודעה. הוא היה קיים לפני תודעת האדם שמשיג אותו ויהיה קיים אחרי תודעת אותו אדם (זה כמובן תמוה שהרי התודעה לא יכולה לדעת שום דבר על מה שהיה לפני או אחרי שהיא קיימת). המושג 'מציאות' בהגדרה מבחינה אינטואיטיבית מוגדר כמושה שקיים מחוץ לתודעה, בלא תלות בתודעה. אם אומרים שאין שום דבר מחוץ לתודעה, כבר החרבנו את יכולת התפישה שלנו במושג 'מציאות', המושג נפל ואין לנו משהו אחר במקומו וקשה מאוד לחיות בלעדיו.

המושג 'מציאות' משתייך אצלנו אינטואיטיבית למושג של חומר. התודעה לא תופשת את עצמה כגוף חומרי. אם יש רק תודעה הרי אין בכלל חומר. בלי חומר קשה לנו מאו דלתפוש את המושג מציאות.

אפשר להוכיח מהאינטואציה הזו שיש אל ויש מציאות כשלעצמה. שאם לא כן למה אנו כל כך אובססיביים לגבי המושגים האלה דווקא. הטענות שמושג האל הומצא על ידי אנשים חלשים שמפחדים להתבגר לא מספיקות, כי היום יותר מודרני למשל להאמין בחייזרים אוהבים שמשקיפים עלינו וכל כיו"ב וגם זה יכול לספק תמיכה למי שמפחד, ומשום מה אנשים בתרבות המערבית לא זונחים את המושג של האל שקרוב בערך ובכלליות להצגתו בתנ"ך (בתנ"ך עצמו מוסברת התפישה של התרבויות של המזרח הרחוק במושג האל, במה היא שונה ומה משותף, וכמדומה שהיא די תואמת את מה שידוע על התרבויות האלה באופן מאוד מאוד כללי (כמובן זה דורש בדיקה מעמיקה יותר). לפי זה יש טענה של התנ"ך לאוניברסליות של האופן בו הוא מתאר את מושג האל. צריך גם כמובן לבדוק בעוד תרבויות חשובות שאינן המערב ולא המזרח הרחוק. האפריקאים, האינדיאנים, בני המאיה, וכו) ועוד כיו"ב).

.

אמנם איננו רוצים להישאר עם פער בין האינטואיציה לפילוסופיה הלוגית השכלית. המטרה היא לאחד את הדברים, כי גרעין האדם מציאות הוא השכל, והשכל כלול מאינטואיציות עמוקות ובירור רציונלי שלהן, ובלי שני הדברים כאחד אין לנו שכל ואז איננו מוציאים לפועל את קיומנו כבני אדם, וקיומנו הוא רק הגוף הנפסד. בהסתכלות יותר חיצונית יש שיקול שאם נלך אחרי אינטואיציות דתיות בלי ביקורת של התבונה נגיע במהרה למקומות מאוד חשוכים גזעניים רצחניים וכיו"ב (כי בלי שכל איננו בני אדם מצד שהשכל הוא הצורה של אדם, וכתוצאה מזה גם איננו אנושיים). לכן עדיין יש לחפש פתרון פילוסופי לשאלות האלה.

.

.

הרמב"ם במורה נבוכים א' נ"ז אומר שאי אפשר לומר על הבורא שהוא נמצא. כי הוא מעל כל מושג אנושי וכל תפישה אנושית והוא גם מעל המושגים של נמצא או לא נמצא.

בגלל דלות המילים, שהיא תוצאה של קושי התפישה, הוא מכנה את זה שהוא "נמצא ולא במציאות". הוא גם אומר שהבורא נמצא באופן של מוכרח המציאות (שזה עצמו לא נתפש כלל בתפישה אנושית כמו שהארכתי במקום אחר).

הוא לא אומר זאת שם בפירוש אבל מדבריו שם נשמע שכשאומרים שהבורא נמצא הכוונה בזה רק לשלול את העדרו ולא שהוא כן נמצא.

.

דברי המורה נבוכים בזה אינם מובנים. השכל שלנו יכול לתפוש רק שדבר נמצא או איננו נמצא. הוא לא יכול כלל לתפוש שהוא מעל המושגים של נמצא או לא נמצא, ושהוא לא נמצא וגם לא נעדר. זה משחק מילים ריקות ולא משהו שיש מאחריו תפישה שכלית כלשהי.

המושגים נמצא ונעדר הם גבול של התודעה. אלה קטגוריות של תפישה שהתודעה משועבדת אליהן ואינה יכולה כלל לתפוש מחוץ להן. כמו שסרט שחור-לבן לא יכול לתפוש צבע, כי אופן התפישה הזה לא קיים אצלו. כמו שעיוור מלידה לא יכול להבין מה זה צבע, כי קטגוריית התפישה הזו לא קיימת בתודעתו (בעיוור זה יותר מורכב כי בכל תודעה אנושית יש קטגוריה של צבע וגם בתודעת העיוור, הוא רק לא מכיר אותה, אבל יכול לתפוש את קיומה. הוא יכול לתפוש שאנשים רואים צבעים למרות שאינו יכול לדמיין צבע). כמו שאיננו יכולים לתפוש מה היה לפני הזמן או מה יש מחוץ לחלל, כי זמן וחלל הן קטגוריות תפישה של התודעה שלנו. אנחנו חושבים: לפני שהיה הזמן היה זמן שבו לא היה זמן. כך אנו גם חושבים יש משהו שקיים באופן שלא נכון לומר עליו שהוא קיים. איננו יכולים כלל לתפוש איך יתכן לצאת מלהיות משועבד לקטגוריות התפישה של קיים או לא קיים. או שמה שיצא מהקטגוריות האלה קיים בלי להיות משועבד להן, או שאי אפשר לצאת מהן ולא קיים משהו שלא משועבד להן. אין לנו שום מילה ומושג לציין דבר שמחוץ לקטגוריות של נמצא או לא נמצא, כי אין לנו מחשבה על זה.

מי שדתי, שהתאמת אצלו שיש מצוי ראשון שמציאותו מוכרחת והוא ממציא כל נמצא, והתאמת אצלו בשיקול שכלי מוכרח שהמצוי הזה הוא מעל המושגים האנושיים של קיים או לא קיים, עומד מול הגבול הזה של התודעה (הגבול שמגביל את התודעה לתפוש רק דרך המשקפיים המוגבלים של קיים או לא קיים) כמשתאה. הוא עומד מול מה שמעל יכולת תפישתו, אין לו שום יכולת לומר אם מה שמחוץ ליכולת תפישתו קיים או לא, אבל הוא עומד מולו. ביראת הרוממות, בהשתאות, בענווה, בתמימות.

העמדה הדתית היא "התהלך לפני והיה תמים".

אני נמצא ביחס מול מה שאינני יכול לתפוש, אני מתנהג כעומד מולו. ואני תמים מולו. כאן יש בחינה של המושג אמונה במובן המקובל שהוא להאמין במה שמעל השכל. אצל הרמב"ם כל מה שמקובל לקרוא לו אמונה נקרא ידיעה. הרמב"ם כמעט לא מדבר על אמונה במה שמעל השכל ומדבר הרבה על ידיעה מכח השכל. אצל הרמב"ם המצווה הראשונה אינה מצוות אמונה כמו שיש הרבה שסבורים, אלא מצווה לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא. כאן יש בחינה של אמונה.

זו אמונה שהשכל מכריח אותה. מציאות הבורא היא הכרח שכלי, מה שהוא מוכרח מציאות ולא אפשרי מציאות הוא הכרח שכלי, מה שמוכרח מציאות הוא מחוץ למושגים שלנו של נמצא או לא נמצא הוא הכרח שכלי. השכל מביא אותנו עד לחלון שמשקיף אל מחוץ לממלכת השכל, ושם דווקא בגלל שאנו בעלי שכל ומשועבדים לשכל והולכים אחרי השכל עד הסוף, אנו באים למקום שצופה אל מחוץ לשכל. אפשר שזו כוונת המשפט האחרון של הטרקטט של ויטגנשטיין ("על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לשתוק". לכאורה אין מובן לניסוח 'לשתוק אודות דבר מה'. הדיבור הוא אודות דבר מה, השתיקה היא לא אודות שום דבר, היא לא אומרת כלום. זו גם טאוטולוגיה, בכך שאמרתי שלא ניתן לדבר על משהו שללתי את אפשרות הדיבור עליו וממילא מובן מאליו שאם אין דיבור יש שתיקה, ההגדרה של שתיקה היא העדר דיבור, ואם אמרתי שאין דיבור בזה עצמו כבר אמרתי שתיקה. גם אין שום דבר שלא ניתן לדבר אודותיו, מה שלא ניתן לדבר עליו זהו משום שהוא מחוץ לשפה וזהו משום שהוא לא ניתן לתפישה בשכל, ומה שלא ניתן לתפישה בשכל אין לנו שום מידע על קיומו ואין לנו שום סיבה להסתפק שמא הוא קיים, ואין להניח את אפשרות קיומו של משהו שאודותיו יש לשתוק. אלא יש כאן הודאה בכושר קליטה אנושי שהוא מעל הכושר הלשוני והוא יכול לקלוט משהו שאין אפשרות להלביש אותו במילים, והשתיקה היא לא רק העדר דיבור אלא היא שפה שיכולה לדבר על דברים כאלה בדרכה, ולכן אודות הדברים האלה שותקים. וכמו הפסוק "לך דומיה תהילה").

.

כל זה מהעמדה הדתית. אמנם אנו כאן מנסים לשרטט את העמדה של אותו עדין נפש שכתב עליו החזון איש שעוד לא יודע שיש בורא לעולם.

עדין הנפש החילוני נתקל באותו גבול עצמו שמבואר ברמב"ם. המושגים של התודעה כופים את עצמם על התודעה. למשל המושג של חלל. קאנט הוכיח שהמציאות כשלעצמה אין בה עניין של חלל, וזה תבנית תודעתית שמקורה בתודעה האנושית והתפישה האנושית תופשת רק דרך התבנית הזו ואינה יכולה בשום אופן להשתחרר ממנה ולהעלות על דעתה אפשרות של מחוץ לחלל (או לפני הזמן). אם חלל לא קיים במציאות כשלעצמה, האובייקטיבית, ורק התודעה בונה אותו, שמא היא יכולה לנסות לפעול בלי לבנות אותו. זה בלתי אפשרי. זה כמו לנסות ללכת בלי רגלים. המושגים שמקורם בתודעה הם נתון, הם נתון אובייקטיבי שיש לקבל אותו ככזה למרות שהתודעה בעצמה מייצרת אותם. אנו חוקרים את התבניות של התודעה כמו שחוקרים את חוקי הפיזיקה, מגלים מה קיים, ומקבלים אותו כנתון שאיננו יכולים לשנותו או להבין למה דווקא נתון כך ולא אחרת (למה כח הכובד לא מושך דברים הצידה ולמה השמים לא מתחת לאדמה).

המושג מציאות (מציאות והעדר) גם הוא מושג שהוא רק תבנית תפישה של התודעה כמו שהוכיח קאנט, אבל הוא נתון, המחשבה בהכרח מכילה אותו וחושבת אותו ומשתמשת בו. המציאות כשלעצמה בהגדרה זה מושג שתוכנו הוא המציאות שמחוץ לתודעה. זו מציאות שמוכרח שהיא מחוץ לתבניות של מציאות והעדר. אם אנו אומרים שהמציאות הזו היא הבורא, אז אנו עומדים מול הגבול של תודעתנו בשתיקת השתאות וענווה ובהתיחסות תמימה. אם איננו עומדים בעמדה דתית אלא חילונית, שאין בורא, אז איננו יכולים להתייחס למה שמחוץ לגדרי המחשבה ביחס כלשהו.

זה בדיוק ההבדל בין התפישה הדתית לזו שאינה דתית, האם מתייחסים ביחס של שתיקה משתאה אל הגבול ורואים בו גבול בינינו לבין מה שמעלינו, או שלא מתייחסים כלל לגבול ולא רואים בו גבול בינינו לבין משהו אחר אלא רק סיום של תחום המחשבה וממילא המציאות, ואנו מתייחסים רק למה שלפני הסיום. למשל לפי המדע העולם התחיל מהמפץ הגדול. אם נשאל מדענים מה היה לפני המדע הגדול הם לא יתייחסו לזה בהשתאות וענווה ובהתהלך לפני והיה תמים, אלא יאמרו ביבושת לא היה שום דבר ותו לא. וכן לפי המדע של היום העולם אינו אינסופי בגדלו. אם נשאל את המדענים מה יש מחוץ לגבול, הם ישיבו אין מחוץ לגבול. אז הגבול הוא בין מה למה? הם ישיבו בין המציאות לבין שום דבר.  האם השום דבר הזה נשגב? האם יש לשתוק אודותיו ולהתהלך לפניו בתמימות וענווה? לא. כי הוא לא שום דבר.

הוא אפילו לא העדר של שום דבר, אין שום דבר שהיה יכול להיות שם ואיננו שם ולכן ניתן לומר שהוא נעדר שם. אין בכלל מקום לחשוב על זה כי אין בכלל על מה לחשוב. אי אפשר לחשוב על זה כי אי אפשר לחשוב על העדר מוחלט שאיננו העדר של שום דבר שהיה יכול להיות אלא סתם העדר ותו לא. כדברי פרמנידס שאפשר לחשוב על מה שיש ואי אפשר לחשוב על מה שאין. כיוון שאי  אפשר לחשוב אז לא חושבים, וממילא גם לא משתאים ולא מתהלכים לפניו ולא תמימים ביחס אליו ולא אוהבים אותו ולא שום דבר. כל הדברים האלה לא שייכים כלפי חדלון מוחלט.

.

אצל החילוני הגבול לא יכול להיתפש כגבול. גבול הוא בהכרח בין שני דברים. כלומר המושג גבול מכיל בתוך הגדרתו את האפשרות של מחוץ לגבול. גם אם זו רק אפשרות לוגית תיאורטית ולא מעשית. כל קבוצה מתימטית יש משהו שמחוץ לה כי אחרת לא יהיה לה גבול שתוחם ומגדיר אותה. קבוצה שכוללת הכל היא סתירה, כי היא לא כוללת את עצמה, כדי לכלול את עצמה צריך שתהיה קבוצה גדולה ממנה שתכלול את הכל וגם את הקבוצה שכוללת הכל.  כלומר לוגית לא יתכן גבול שאין לו בכלל צד שני. מבפנים הוא גבול אבל אין לו צד של חוץ כל עיקר. אם הוכרחנו להיתקל בגבול כזה לא נוכל לתפוש אותו כגבול אלא כסתירה. כלומר קבוצה שמכילה את הכל, אם בהכרח נצטרך להודות שהיא קיימת, היא קיימת באופן שסותר את הגדרתה וצריך לחיות עם זה. אין ברירה.

'המציאות כשלעצמה' היא גבול כזה. מצד אחד זה מושג שקיים בתודעה שלנו, כמו המושגים של חלל וזמן ומספר וכו'. אי אפשר למנוע ממנו להיות קיים בתודעה. ההגדרה של המושג הזה היא מציאות שקיימת מחוץ לתודעה. מחוץ לתודעה אין תוקף לקטגוריות שהם התבניות בהן התודעה משתמשת כדי לתפוש דברים. נמצא ונעדר הן גם תבניות של התודעה כמו שהוכיח קאנט (אני לא נכנס כאן לדיון איך קאנט הוכיח והאם אפשר להתווכח עם הוכחותיו. ראשית כי אני יודע גם בלי קאנט שמה שהוא הוכיח נכון מצד השכל. זה עולה משיקול מחשבתי שלא קשה מאוד להגיע אליו גם בלי קאנט, וזה גם כתוב בחז"ל ובאריסטו ועוד. ושנית כל זמן שלא ראינו שהוא טעה אפשר לתת אמון באדם שהתקבל והתפרסם כל כך כחכם הרזים ובצבא החכמים הגדולים שקיבלו את דבריו בזה). התודעה לא יכולה לתפוש שום דבר מחוץ לתבניות של נמצא או נעדר, אין שום אפשרות שלישית. אם המושג "מציאות כשלעצמה" הוא יציר של התודעה, ופירושו דבר מה שהוא מחוץ למושגים של נמצא ונעדר, הרי התודעה יצרה מושג שסותר את התבניות של התודעה, כלומר את התודעה עצמה. זו סתירה שאין לה פתרון וצריך לחיות איתה. אפשר או לתפוש את זה כנשגב (אם יש משהו אלהי) או לתפוש את זה כסתירה (אם אין משהו אלהי). נשגב וסתירה זה אותו דבר, רק העמדה כלפי זה שונה.

.

הפתרון של אריסטו לחקירה של קאנט הוא פשוט. אריסטו אומר שגם המושג "מציאות כשלעצמה" הוא קטגוריה מחשבתית, תבנית של התודעה, כמו חלל וזמן. ממילא כבר אין אפשרות כלל לחשוב על מציאות כשלעצמה שהיא "באמת" מחוץ לתודעה, כי גם "מחוץ לתודעה" הוא רק תבנית מחשבתית שהתודעה בנתה. אם כל המושג של מציאות כשלעצמה גם הוא רק קטגוריה של המחשבה שבנתה תבנית מחשבתית, נפלה כל החקירה של קאנט אודות מה שמחוץ לתבניות התודעה. "מחוץ לתבניות התודעה" זה עצמו מושג שהוא תבנית של התודעה, זה נכנס למעגל סגור שאין לצאת ממנו אל מחוץ לתודעה ממש. "המושג של "מחוץ לתודעה" נכנס לתוך התודעה, ונסתם הגולל על נסיון להציץ לחלון כלשהו שמשקיף מהתודעה החוצה. התודעה כעת כוללת הכל. לדבר על מחוץ לה זה כמו לדבר עם מדען על מה מחוץ לקוסמוס. מה מחוץ לחלל. אין דיבור או מחשבה על זה כל עיקר. אין חקירה על זה אם יש שם משהו או לא. הגולל נסתם על החקירה ומתרגלים לחיות בלעדיה.

אמנם יש בזה קושי. המושג "המציאות כשלעצמה" הגדרתו היא מה שמחוץ לתבניות התודעה. אם מגדירים שאבראקדברא הוא כחול, אינני צריך לחקור אודות אבראקדברא אדום. אינני צריך לחפש אותו בטבע וגם לא לחקור אודותיו בחקירה עיונית שכלית. אם יהיה אבקראקדברא אדום הרי שאינו אבראקדברא על פי הגדרה. ממילא לא יתכן כלל שיהיה אבראקדברא אדום בלי צורך לחקור בזה.

כך גם מראש ידוע בלי שום ספק שלא יתכן ש"מציאות כשלעצמה" היא תבנית מחשבתית של התודעה כמו שאר הקטגוריות של קאנט, שהרי הגדרתה היא: 'מה שמחוץ לתבניות המחשבתיות'. אמנם כבר ראינו שבכל אופן, איך שלא נהפוך את זה, המושג מציאות כשלעצמה כרוך בסתירה. אם איננו אוהבים לחיות עם סתירות ולקבל אותן, יש למחוק כל עיקר את המושג הזה מהתודעה. אמנם הוא לא נמחק למרות שאנו מנסים למחוק אותו. הוא תשתית שכל המחשבה עומדת עליה, בלי זה המחשבה תקרוס לגמרי (לכן אנשים מהשורה לא יכולים לקבל אמירות פילוסופיות שאומרות שאין שום דבר מחוץ לתודעה. אלה אמירות שמי שאורמ אותן לא מתייחס אליהן ברצינות. אחרת היה מבחים שזה מחריב את כל התודעה ואפשר להאריך בזה עוד ולהראות את זה ברור אבל אינני רוצה להאריך יותר מהמוכרח). אי אפשר בלי סתירות. לכן יש לקבל את המושג הזה למרות שכרוכה בו סתירה. אחרי שקיבלנו אותו כולל הסתירה שמונחת בו, מעתה נארמ שהוא תבנית של המחשב הלמרות שזו אמירה שיש בה סתירה, כי היא סותרת את הגדרת המושג. מי שמפחד מסתירות מקצוע הפילוסופיה והמחשבה לא מתאימים לו. כמו שמי שמפחד מדם לא מתאים לו להיות מוהל או שוחט או רוצח שכיר. חלילה שנאמר שמותר שתהיה סתירה במחשבה. יש חוק הסתירה של אריסטו שבעיניו האו האקסיומה הראשונה שאומר שהמחשבה לא יכולה לקבל סתירות, והחוק הזה הוא הבסיס הראשוני לכל מחשבה ולא תיתכן שום מחשבה בלעדיו. אם נאמר שאחד ועוד אחד שוים שתיים, וגם אינם שווים וגם שווים שלוש, והכל בסדר, נחריב את כל היכולת לחשוב ונהיה טיפשים יותר מבעל חיים, נהיה כמו אבנים. מדובר רק בסתירות כמו אלה שדיברנו בהן שהשכל כופה אותן על עצמו. זה כמו חייל שהאוייב לקח ממנו את נשקו ופצע אותו ונכרתו רגליו ואין לו קשר עם חבריו ומפקדו, והוא ממשיך להילחם למרות שכל מה שהוא יסוד אצל חייל נלקח ממנו. כך אנחנו ממשיכים לחשוב למרות שהשכל כופה עלינו סתירה וכורת את הענף שהוא יושב עליו ואנו נופלים לתהום אפלה בלי תחתית. ועדיין אנו ממשיכים לחשוב ולא נבהלים.

.

.

.

.

אריסטו מתחיל את הפרק בשאלה על המציאות של מאפיינים מקריים. למשל להיות לבן. זה מאפיין מקרי של אדם למשל, האדם במקרה יכול להיות לבן ויכול גם להיות לא-לבן. האם המאפיין "לבן" כתכונה של משהו, זה דבר שקיים במציאות או לא. זו חקירה שממשיכה את החקירה בפרקים הקודמים על הקטגוריות, בהן הסיק שאינן המהות העיקרית וגם אינן חוסר מהות כלל, אלא יש בהן מהות באופן חלקי מסויים.

כעת הוא חוקר על המציאות של הקטגוריות. העצם וודאי נמצא כי 'עצם' היא מילה שהגדרתה היא 'מה שנמצא'. 'מה שנמצא' הוא התוכן של המושג עצם, המושג עצם הוא כלי לחקור על המושג של מציאות. קטגוריית העצם שיש בכל דבר שנמצא התוכן שלה שהוא נמצא. האם זה כולל את המהות שלו, כלומר מה נמצא, נמצא משהו מסויים, אדם או סוס, או שזה מדבר על מציאות סתומה, נמצא משהו כלשהו, נמצא איזה 'יש' שאפשר להצביע עליו ותו לא. ואם מדברים כעת רק על ההימצאות ועדיין לא על מאפיינים של מה שנמצא (שזה שאר תשע הקטגוריות) אם כן מה המובן שנמצא סוס ולא אדם, איך נדע מה זה סוס ומה זה אדם אם עוד לא אמרנו את המאפיינים של סוס ושל אדם. לעיל כבר הארכתי בכל זה (ועיין באדם חי חלק שלישי שמראה איך אפשר לתפוש את המושג כלב בלי לתפוש ביחד עם זה שום מאפיין של כלב. שהרי כלב יכול להיות בכל צבע וצורה וגודל וכו', ועדיין גם תינוק יודע (וגם בהמה פיקחת כמו כלב פרה או סוס יודעים) שלמרות שאין שום מאפיינים משותפים כל אלה הם כלב ולא חתול.

.

זו תפישה של האידיאה שאינה תפישה מופשטת של שכל עיוני אלא דרך כח הדמיון,ש שגם לו יש יכולת לתפוש אידיאות ביחד עם החומר שהן מלובשות בו, (בלי יכולת לנתח ולהפריד מה חומר ומה אידיאה מופשטת). 

השאלה אם גם הקטגוריות הן דבר שנמצא. האם 'כמות' זה דבר שנמצא (לא כמות של עצמים שהם נמצאים אלא המושג כמות כמאפיין), וכן 'לבן' כמאפיין איכות, האם הוא דבר שקיים.

.

השאלה האם 'לבן' כמאפיין הוא דבר שקיים היא לא ברורה. מה הפירוש של 'קיים' כאן. אנחנו אומרים את זה, חושבים על זה, אם כך לפחות כמחשבה, כמושג, זה קיים. בלי ספק נמצא בתודעה שלנו מושג שהוא מאפיין של עצם שאומר שצבעו הוא לבן. המאפיין הזה נקרא 'לבן'.

אלא אריסטו רוצה לשאול האם המאפיין 'לבן' כמאפיין, קיים מחוץ לתודעה שלנו במציאות האובייקטיבית כשלעצמה.

גם לשיטת אריסטו המציאות במובן העיקרי והמלא של המילה שייכת לאידיאות המופשטות במובן האפלטוני. בכמה מקומות הארכתי בזה שאריסטו לא חולק על אפלטון בעניין הזה. במשל המערה וההסבר שלפניו ואחריו (פוליטיאה (או רפובליקה) סוף ספר ו' ותחילת ספר ז) אפלטון מבאר שהמציאות במלוא תוקף המילה, היא האידיאות המופשטות. המציאות החומרית היא רק צללים קלושים ולא ברורים של המציאות האמיתית שהיא האידיאות. האידיאות אצל אפלטון קיימות מחוץ לתודעה, בלי תלות בתודעה. הן הן המציאות האובייקטיבית כשלעצמה

השאלה של אריסטו כאן היא האם המאפיין 'לבן' הוא אידיאה, האם יש לו מציאות ריאלית בעולם האידיאות המופשטות, או שכיוון שהוא מאפיין גופים מוחשיים חומריים, הוא לא אידיאה עצמאית מופשטת, והקיום שלו הוא אחרי הקיום של החומר. צריך שקודם יהיה קיים גוף חומרי מוחשי ורק אחר כך תהיה אפשרות שיהיה קיים מאפיין שלו שאומר שהוא לבןואז יש מקום לומר ש'לבן' כמאפיין הוא רק אופן תפישה של המחשבה ולא משהו שקיים מחוץ לשכל. (יש לעיין האם אריסטו מודה שיש אידיאה מופשטת של 'לבן' שהיא בלי ספק קיימת בעולם האידיאות המופשטות, רק הוא שואל על 'לבן' כמאפיין של גוף ולא כאידיאה כללית. או שתמיד לבן זה רק מאפיין של גוף חומרי מוחשי ובא בסדר ההוויה אחרי הגוף, ואין אידיאה כללית של 'לבן' בעולם האידיאות (שקיימת כמו כל האידיאות לפני הגופים המוחשיים בסדר ההוויה). יש בזה מקום עיון אבל אינני רוצה כעת לטרוח בזה.

.

הדרך של אריסטו לנסח את השאלה הזו היא לשאול:

"We must inquire whether each thing and its essence are the same or different. This is of some use for the inquiry concerning substance; for each thing is thought to be not different from its substance, and the essence is said to be the substance of each thing.

Now in the case of accidental unities the two would be generally thought to be different, e.g. white man would be thought to be different from the essence of white man."

בהמשך הוא מסביר שאם המהות (essence) נפרדת מהדבר, אז בדבר אין ידיעה כי כל הידיעה האפשרית היא רק במהות, ובמהות אין מציאות כי המציאות היא בדבר. המהות היא מושג שיש לו מציאות בתוך התודעה. בהכרח הוא מדבר כאן על מציאות שמחוץ לתודעה. לכן הוא גם חוזר בהמשך החקירה לאידיאות של אפלטון שהן המציאות הכי אמיתית, כלומר הדבר שיותר מכל יש מקום לייחס לו מציאות מחוץ לתודעה.

מחוץ לתודעה אין מהות, כי התודעה תופשת את הכל רק באמצעות המושגים שלה, שהיא בעצמה יצרה בתוך עצמה (או שהיא בנויה מהם כמו שבית בנוי מאבנים, ואכמ"ל), התבניות שלה, הקטגוריות הקאנטיאניות שלה. והמהות היא מושג של התודעה שהיא מתחברת אליו, מתאחדת איתו, לא עומדת מולו כמו מול אבסורד, משהו שאין לה יכולת לתפוש. כלומר המהות בהכרח תואמת לגמרי את התבניות של התודעה. לכן המהות היא דבר שהוא פנימי לתודעה. הדבר הוא מה שמחוץ לתודעה, מה שמחוץ לתודעה הוא זה שנקרא 'נמצא' בהקשר של הדיון כאן. הכוונה במציאות כשלעצמה באותו מובן שקאנט השתמש בו. זו המציאות האובייקטיבית, האמיתית, שאינה תלויה בתודעה, שהיתה קיימת לפני התודעה ותהיה קיימת אחריה בלי שינוי. זה הדבר שאריסטו מדבר עליו כאן, מה שקאנט קרא לו הדבר כשלעצמו.

הדבר לא יכול להיות נודע, והמהות שהיא התבנית התודעתית אין לה מציאות, כלומר מציאות כשלעצמה מחוץ לתודעה.

.

אם המאפיין 'לבן' מהותו והוא בעצמו הם דבר אחד, זה אומר שלבן כמאפיין קיים במציאות כשלעצמה.

אם יש אדם לבן מוזיקלי, הרי במציאות כשלעצמה זה עצם אחד שקיים. אדם לבן מציאותו היא שקיים כאן אדם, לא חתול. גם אדם מוזיקלי הוא במציאות אדם. באך היה אדם ולא חתול (מוזיקלי כאן פירושו תרבותי באופן כללי אבל אין לזה חשיבות). מה שקיים הוא דבר אחד, אדם שהוא לבן. לא קיימים במציאות כשלעצמה שני דברים: אדם, ומאפיין שהוא 'לבן'. במציאות כשלעצמה האדם והמאפיין שלו שהוא לבן הם מציאות אחת לגמרי שלא ניתנת להפרדה. רק המהות ניתנת להפרדה. המושג אדם והמאפיין שהוא לבן יכולים להיות מנותחים באיזמל השכל שמפריד בניתוח שלו שיש כאן שתי בחינות של תפישה שכלית. שני מושגים שכליים. אבל במציאות כשלעצמה האמיתית אי אפשר לעשות ניתוח כזה. אין לנו סכין שקיים במציאות הממשית שמחוץ לתודעה שיכול לחתוך את האדם מהמאפיין שלו שהוא 'לבן'. אם בכל זאת נתעקש שהדבר והמהות שלו הם אחד, כלומר שהמהות (דהיינו התבנית המחשבתית, המושג), של לבן כמאפיין הוא אחד עם המאפיין במציאות האובייקטיבית האמיתית כלשעצמה (איננו יכולים לדמיין שמאפיין יהיה קיים במציאות האובייקטיבית כדבר שנמצא בפני עצמו, אבל אנו מנסים לעבוד עם השכל ולא עם הדמיון), אז לאריסטו יש הפרכה שכלית לזה. 'אדם לבן' = 'אדם'. (הרי במציאות אנו רואים את ראובן, והוא אמנם לבן אבל מה שנמצא הוא ראובן בלבד ולא הלבן המאפיין כדבר בפני עצמו. לכן 'ראובן הלבן' = 'ראובן'). אדם מוזיקלי =אדם. נובע מזה ש'אדם לבן' = 'אדם מוזיקלי' ונובע מזה ש'לבן' = 'מוזיקלי', וזה אי אפשר. לכן בהכרח אדם ≠ אדם לבן. זה אומר שמה שקיים במציאות כשלעצמה הוא רק אדם, ו'לבן' לא קיים במציאות כשלעצמה אלא הוא רק מושג מחשבתי. לכן אדם לא שווה לאדם לבן. ולכן מוזיקלי לא שווה ללבן. במציאות אין לחלק ביניהם אבל שניהם לא קיימים כלל במציאות אלא רק בתודעה, ובתודעה הם מושגים חלוקים.

לומר שהמאפיין לבן לא קיים במציאות זה תמוה מאוד. הנה יש לפני ספר ממשי שקיים במציאות, שילמתי עליו לא מעט ובוודאי הוא מוכרח להיות קיים. והנייר שלו לבן והרי קיים במציאות נייר לבן ואי אפשר לומר שלבן לא קיים במציאות. ספקטרומטר יכול למדוד את אורכי הגל שמוחזרים מהנייר לקבוע בצורה מכאנית שהוא לבן. זה לא תלוי רק במחשבה שלי. כל אחד יאמר שהוא לבן, זו עובדה מציאותית פיזיקלית ולא רק ניתוח שכלי של הנייר.

אלא בהכרח (זה וודאי הפירוש לא רק בגלל הדיוק כאן, אני רק בא להסביר את המהלך של דברי אריסטו ולא להוכיח מכאן את הפירוש) אריסטו אומר כאן את קאנט, כלומר הספר והנייר וכו' הכל הם קטגוריות קאנטיאניות. הכל הם תבניות מחשבתיות. זו לא המציאות כשלעצמה שמחוץ לתודעה. המציאות כשלעצמה לא נתפשת כלל. אין בה ספר כי אין בה צורות גיאומטריות והספר לא יכל להיות מלבני או שום צורה אחרת, אין בה צבעים, אין בה כמות והספר לא יכול להיות בן כך וכך עמודים, או שיהיו כך וכך ספרים, והוא לא בחלל ולא בזמן וכו'. כל אלה הן תבניות של התודעה. מחוץ להם לא קיים ספר. קיים משהו שאין בו שום תפישה. שלא תיתכן תפישה בלי תבניות המחשבה.

אריסטו הרי אומר שאם המהות אינה אחת עם הדבר, אז בדבר לא תהיה שום תפישה, כי אין תפישה אלא רק במהות, ולמהות לא יהיה שום קיום, כי מציאות יש רק לדבר. והרי בהכרח הוא מדבר על מציאות כשלעצמה מחוץ לתודעה. לא מדובר על מציאות במובן המקובל, כי במציאות במובן המקובל יש תפישה. וגם לפי השימוש המקובל במילה "מציאות" למהות יש מציאות. ל"סוס" יש מציאות. "סוס" זה מהות. אלא בהכרח אריסטו אומר שסוס לא קיים במציאות אם מהותו אינה אחת עם הדבר, פירושו במציאות כשלעצמה במובן של קאנט. כל אפשרות ההפרדה בין מהות למציאות שאריסטו חוקר אותה לא יכולה להיות מובנת אלא רק על רקע החקירה של קאנט. אחרת האמירה 'המהות אחת עם הדבר או אינה אחת עם הדבר' היא מילים חסרות פשר לגמרי. איך אפשר לנתק את מהות הסוס, דהיינו מה שהוא סוס, מהדבר, דהיינו מהסוס. אפשר להוציא את הסוסיות מהסוס אבל לא את הסוס מהסוסיות. זה נלעג עד גיחוך. הדרך היחידה להבין את זה היא רק שמדובר כאן על החקירה של קאנט והשאלה היא האם המהות, שהיא המושג שבתוך התודעה, שמעוצב לפי תבניות המחשבה של התודעה, הוא אחד עם מה שמחוץ לתודעה שעליו לא ניתן לדעת מאומה, אבל המציאות במובן האמיתי שייכת לו. רק בפירוש הזה דברי אריסטו כאן מאירים ומלאי תוכן.   אני כותב כך כי אני מתמודד כאן בחוצפה נגד כל החוקרים והמפרשים והחכמים שאיש מהם לא פירש כאן את דברי אריסטו באופן כזה, לפי מה שידוע לי.   

.

המסקנה של אריסטו שלבן כמאפיין הוא לא אחד עם הדבר, דהיינו עם האיש הלבן שקיים באמת, כוונתה שלבן כמאפיין זו קטגוריה של המחשבה כמו חלל וזמן ומספר וכמות ואיכות וכו', ולא משהו שקיים בדרך מסתורית כלשהי במציאות כשלעצמה שמחוץ לכל הקטגוריות האלה. לפי קאנט הדרך שבה המציאות כשלעצמה משפיעה על התפישה של התודעה עם התבניות שלה, היא דרך מוזרה ולא מובנת. קאנט לא רצה לומר שאנחנו רק חולמים והכל רק במחשבה ואין שום דבר שקיים מחוץ לשכל. אלא יש מציאות כשלעצמה מחוץ לשכל, ואנו גם תופשים אותה, ואז מתרגמים אותה לפי התבניות של התודעה ומתקבל מה שמקובל לקרוא לו בשפת בני אדם מהשורה המציאות (אותה מציאות שנוח לנו בתוכה כי אנחנו יכולים לתפוש אותה בקלות בשכלנו, כי היא כבר מעובדת לפי תבניות התודעה).  התרגום הזה הוא עניין חידתי כמובן. 

.

 

בויקיפדיה בערך עמנואל קאנט כתבו על זה (ההדגשה שלי):

"קאנט מוכיח שיש הבדל בין העולם כפי שהוא נתפס בתבונתנו (מכונה גם "עולם התופעות") לבין הדבר-כשהוא-לעצמו. בעוד שעולם התופעות הוא העולם אותו אנו חווים באמצעות חושינו, אל הדבר-כשהוא-לעצמו אין לנו גישה ישירה, ואין דרך לחקור אותו באופן ישיר. עם זאת, קאנט מדגיש שעולם התופעות אינו מנותק מהדבר-כשהוא-לעצמו, אלא יש ביניהם קשר מסוים, אשר חוקרי תורת קאנט נחלקו לגבי מהותו. הדבר-כשהוא-לעצמו הוא דבר שאין אנו יכולים לתפוס בשכלנו (כפי שהציעו אפלטון, שפינוזה ולייבניץ), אך הוא עדיין קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. קאנט טוען כי גבול המחקר שלנו נמצא בעולם התופעות בלבד. אנו יכולים באמצעות המתודה המדעית לחקור את המסגרת שבה פועל עולם התופעות, כפי שהחל המדע לעשות כבר בתקופת קאנט. אנו יכולים לדון בקטגוריות שתבונתנו מניחה מראש על עולם התופעות כאילו היו מהותו, כפי שקאנט עושה. אין אנו יכולים, חוזר ומדגיש קאנט, לחקור באופן מהותי את הדבר-כשהוא-לעצמו.

 

 

לדעת קאנט ישנן צורות תפיסה המובְנות בנוּ, ושרק דרכן אנו מודעים לסביבתנו. צורות אלו הן מושגי החלל והזמן; החלל והזמן אינם תכונות של הגופים החיצוניים לנו, אלא הם מושגים המצויים בתוכנו, ללא קשר לניסיון כלשהו. בנוסף, ישנן קטגוריות ידיעה ברורות שההבנה האנושית משתמשת בהן באופן קבוע בשיפוט העולם. הקטגוריות קשורות לכמות אובייקט (כמו אחדות וריבוי), לאיכותו (כמו ממשות או שלילה), למודאליות שלו (שהיא שיקוף של יכולת, של הכרח ואפשרות) וליחסים בינו לבין אובייקטים אחרים (כמו עצמיות, חומריות, תלות וסיבתיות). אלו, לדעת קאנט, הם המושגים שמשמשים אותנו כשאנו מנתחים תופעות בעולם, ולא ניתן לתאר את העולם אלא באמצעות קטגוריות אלה."

.

ושם בערך ביקורת התבונה הטהורה:

"דברים "כשהם-לעצמם" (כלומר "הדבר-כשהוא-לעצמו") אינם ניתנים לידיעה. כדי שמשהו יהפך לאובייקט בשכלנו, עליו להיות בניסיון, והניסיון נבנה בשיתוף עם מוחנו. התבוננות במציאות תמיד תעשה מתוך צורת הסתכלות מסוימת (חלל וזמן), מתוך מושגים שכליים מסוימים (קטגוריות) ומתוך מתודה מסוימת (עיקרי השכל הטהור). לכן הניסיון יהא נראה לעולם כתופעה בלבד ולעולם לא כפי-שהוא-לעצמו."

.

.

מי שרוצה סקירה קצרה, אבל עמוקה ומדוייקת מאוד, על קאנט והבאים אחריו, מעט המחזיק את המרובה, אפשר לראות במאמר של הלל צייטלין, כאן

יש ללחוץ כדי לגשת אל safek_veyeush01.pdf

מעמ' 430 עד סוף 438. 

קטע חשוב במיוחד מדבריו אני מעתיק כאן ("נומנים" בלשונו הכוונה הדברים כשלעצמם (כנתפשים בשכל), כוונתי לניסוח היפה שלו לשתי הקושיות שהוא מביא על קאנט לקראת סוף עמ' 432. (פנומנים היינו התופעות שנמצאות בתודעה האנושית)):

2018-11-20 19_25_06-safek_veyeush01.pdf - Opera2018-11-20 19_25_20-safek_veyeush01.pdf - Opera2018-11-20 19_25_39-safek_veyeush01.pdf - Opera

 

2018-11-20 19_12_49-safek_veyeush01.pdf - Opera2018-11-20 19_13_31-safek_veyeush01.pdf - Opera

 

 

.

.

טענת אריסטו היא רק שהמאפיין לבן לא נובע מהמציאות כשלעצמה ומשם הוא מתורגם בדרך מוזרה למשהו שהתודעה יכולה לתפוש בהתאם לתבניות שלה (כי במציאות כשלעצמה לא ניתן להפריד אותו מהעצם שהוא לבן, מראובן הלבן), אלא הוא רק תבנית של התודעה כמו זמן וחלל שלא נובעים כלל מהמציאות כשלעצמה, אין להם מציאות כשלעצמה מחוץ לתודעה כלל, וזה לא מפריע לנו לתפוס אותם כמציאות גמורה בתפישה של בני אדם מהשורה כמו שאנו תופשים את לבנונית הנייר או את לבנוניתו של ראובן.

.

.

אריסטו ממשיך:

But in the case of so-called self-subsistent things, is a thing necessarily the same as its essence? E.g. if there are some substances which have no other substances nor entities prior to them – substances such as some assert the Ideas to be?

הוא מוכרח להגיע עד האידיאות האפלטוניות (שאינו שש לדבר בהן ולהודות שהוא מסכים עם אפלטון בנוגע אליהן) כי לגבי מאפיין כמו 'לבן' הוא כבר הסיק שאין לו מציאות כשלעצמה מחוץ לקטגוריה של התודעה, אמנם אפשר שזה משום שאינו האופן העיקרי שבו נתפס המושג של 'להיות נמצא'. כדי לחקור האם יש קיום לדבר כלשהו במציאות כשלעצמה מחוץ לתודעה, צריך לבחור את הדבר שיש לו את הסיכוי הכי גדול שיהיה לו קיום כזה, ואותו לחקור. אם יימצא שהוא אינו קיים מחוץ לתודעה אז נאמר שקל וחומר כל שאר הדברים (הגופים המוחשיים החומריים) אין להם קיום מחוץ לתודעה (ואם יימצא שהאידיאות קיימות מחוץ לתודעה במציאות כשלעצמה, אז יש יותר מקום לעורר ספר ולחקור שמא אף הגופים המוחשיים יש להם קיום כזה). מה שהגוף המוחשי החומרי הוא העצם הראשוני כמו שכתב בקטגוריות פרק ה' זה רק מצד ההשגה של בני אדם, אבל מצד האמת בוודאי האידיאות הן העצם הראשוני, וכמו שנתבאר ברשימה הקודמת.

.

כאן, מייד בהמשך, הוא מעמיד את החקירה:

"If the essence of good is to be different from good-itself, and the essence of animal from animal-itself, and the essence of being from being-itself, there will, firstly, be other substances and entities and Ideas besides those which are asserted, and, secondly, these others will be prior substances, if essence is substance. And if the posterior substances and the prior are severed from each other, (a) there will be no knowledge of the former [הדבר ללא המהות], and (b) the latter [המהות ללא הדבר] will have no being. (By ‘severed’ I mean, if the good-itself has not the essence of good, and the latter has not the property of being good.) For (a) there is knowledge of each thing only when we know its essence."

לפי הצד של קאנט שיש מציאות כשלעצמה שנמצאת מחוץ לתודעה, אין לנו שום ידיעה עליה כמות שהיא, כיוון שאיננו יכולים לתפוש אלא דרך תבניות התודעה שלנו שהן הקטגוריות של קאנט, שמתרגמות את המציאות כשלעצמה. ואיננו יכולים לשער איך המציאות כשלעצמה ללא התרגום הזה. לכן במציאות כשלעצמה אין מהות, שמהות היא מה שהשכל יכול להשיג ולפי תבניות התודעה. לכן לדבר (מה שקיים במציאות כשלעצמה) אין מהות. הטוב אם הוא קיים כשלעצמו אין לו מהות, כלומר אין לו את ההגדרה של 'טוב' הידועה לנו לפי תבניות המחשבה שלנו. איננו יכולים לומר שהוא טוב או שיש לו מהות של טוב.

מצד שני המהות של טוב אין לה מציאות אמיתית, כי אם יש מציאות כשלעצמה מחוץ לתודעה, היא המציאות האמיתית, ולא מה שבתוך התודעה, כיוון שהתודעה רק קולטת ומתרגמת את המציאות האמיתית שמחוץ לה, ולמושגי התודעה אין מציאות אמיתית באותו מובן כמו שיש למציאות כשעצמה.

.

.

כעת מכריע אריסטו את החקירה:

 

"And (b) the case is the same for other things as for the good; so that if the essence of good is not good, neither is the essence of reality real, nor the essence of unity one. And all essences alike exist or none of them does; so that if the essence of reality is not real, neither is any of the others."

כאן אומר אריסטו, שיש לנו תבניות מחשבה בתודעה, שרק באמצעותן אנו יכולים להשיג ולחשוב, וביניהן 'מציאות', ו'אחדות' (אריסטו כותב שאחדות היא עניין אחד עם מציאות והן משמשות באותן מובנים ובכל מקום אפשר להחליף ביניהם. ראובן אחד וראובן קיים הוא אותו משפט. ובמקום אחר הארכתי, ואתייחס כאן רק למציאות ולא לאחדות). התבניות הן המהות, מהות היא מה שאנו יכולים להשיג אודות עיקר מציאותו של דבר מה, מציאותו עצמה ולא מקרים פרטיים שבו. המהות היא המציאות כשלעצמה באופן בו היא נתפשת בתוך התודעה, בלי לצאת אל מה שמחוץ לתבניות התודעה בנסיון לגעת באופן כלשהו במציאות כשלעצמה.

אריסטו אומר שאם נאמר שיש דברים שקיימים במציאות כשלעצמה, לא נוכל לייחס להם את המושג 'מציאות', (reality), כיוון שהמושג הזה הוא תבנית של התודעה, הוא קטגוריה קנטיאנית, ואי אפשר לייחס אותו למציאות כשלעצמה שמשוחררת מתבניות התודעה.

כאן היא הנקודה. אי אפשר לומר שיש משהו שהוא מחוץ למושג מציאות. אמרנו שיש משהו, וכבר ייחסנו לו שהוא 'יש', וזה ייתכן רק אחרי שהכנסנו אותו לתבנית של המושג 'מציאות'. השכל משיג רק או 'נמצא' או 'לא נמצא'. אין ביכולת השכל לתפוש שום דבר באמצע. כיוון שהמושג של 'מציאות כשלעצמה' לא יכול להכנס לתבנית של נמצא, כי בהגדרתו הוא מה שמחוץ לתבניות המחשבה, מוכרחים למחוק אותו לחלוטין.

כעת אנו נשארים רק עם המושג של 'מציאות' כתבנית של תודעה. שקיימת רק בתוך התודעה. לכאורה כעת עלינו לומר שכל מה שקיים קיים רק בתוך התודעה ואין שום דבר אחר.

אמנם המושגים, התבניות, של התודעה נכפים עלינו. אין לנו יכולת לעצב אותם כחפצנו. כמו שאיננו יכולים לעצב את גופנו שיהיה ללא לב וריאות ומעיים, ידיים ורגליים. אם נניח נמצא סתירה במושג 'חלל', או במושג 'זמן' (אכן יש סתירות חמורות במושגים האלה (למשל הזמן אינו אלא ההווה, אבל ההווה הוא נקודה שאין לה משך והיא רק תחילת העתיד וסוף העבר. והעתיד והעבר הרי אינם קיימים בהווה, ואינם קיימים כלל כי רק ההווה קיים, ואם כן מהו ההווה. וכו' וכו' וכו')), לא נאמר שנבטל את המושגים האלה ונתרגל לחשוב ולחיות בלעדיהם. זה כמו לנסות להתרגל לחיות בלי ריאות לב ומעיים. אלא המושגים כפויים עלינו, ואם הם מכילים סתירות אז כך בעל כרחנו אנו חיים.

המושג 'מציאות' שקיים בתודעתנו, הוא מושג אודות מציאות אובייקטיבית, אמיתית (במובן שמתכוונים אליו באופן אינטואיטיבי אנשים מהשורה כשהם אומרים שמשהו קיים במציאות האמיתית), שמשותפת לכל בני האדם, שקיימת מחוץ לתודעה ובלי תלות בתודעה. כל מה שפחות קיים מזה לא יכול להכנס כהגדרת המושג 'מציאות' שיש לנו בתודעה כתבנית בסיסית.

המושג הזה יכול להתקיים אך ורק כשהמהות והמציאות מאוחדים, ולא באופן שמנתקים אותם זה מזה, דהיינו שאומרים שהמציאות כשלעצמה מופרדת מהמהות הנקראת 'מציאות', כלומר מהמושג שבתודעה של 'מציאות'. כי אז יהיה מוכרח שהתודעה תקבע על אותה 'מציאות כשלעצמה' שהיא אינה קיימת לחלוטין. כי אין משהו אחר מלבד קיים או לא קיים, ואם הפרדנו את המציאות כשלעצמה מהתבנית התודעתית של 'קיים', נשאר שהיא בהכרח לחלוטין לא קיימת.

לכן המסקנה של אריסטו היא שעלינו לקבוע שהתבנית המחשבתית של המושג 'נמצא' היא מה שקיים כשלעצמו, במציאות האובייקטיבית האמיתית כשלעצמה, וזה למרות שאנו יודעים שהמושגים שלנו, כל מה שאנו תופשים כמהות, הוא רק תבנית מחשבתית של התודעה שלנו, ובא מתוכה ולא נקלט אצלה מקליטת המציאות כשלעצמה.  (מי שמעמיק יראה שהמסקנה הזו היא האופן היחיד בו אפשר להיות נאמנים כאן עד כמה שאפשר לחוק הסתירה, והוא זה שמחייב אותה, למרות שהיא מכילה סתירה.).

כל המפרשים וההוגים סברו שלפי אריסטו המושג 'מציאות', וכן כל שאר המושגים והעצמים בכל המדרגות, האידיאות והגופים החומריים, הוא משהו שהתודעה קולטת כמות שהוא מהמציאות האובייקטיבית החיצונית כשלעצמה, בלי תרגום אלא בקליטה צלולה ונאמנה, כמו התפישה המקובלת אצל אנשים מהשורה, שנדמה להם שהם מחוברים למציאות וקולטים את המציאות ומה שהם חושבים שהוא מציאות הוא המציאות האמיתית כשלעצמה שאינה תלויה בתבניות שהן פנימיות לתודעה. אדם מהשורה סבור שאם הוא יודע שעכשיו יום אז באמת כך המציאות וגם לולא התודעה שלו היה עכשיו יום, השמש היתה זורחת ומאירה. המפרשים סברו שאריסטו היה פרימיטיבי וסבר כמו כל אדם מהשורה בעניין זה.

אמנם אם כך הוא, אין בכלל שום פשר למה שאריסטו אומר שמוכרחים אנו לחקור האם המהות והדבר הם אחד או לא. ושלמהות אין מציאות ולדבר אין ידיעה. איך בכלל אפשר להפריד במחשבה את המהות מהדבר.

אלא בהכרח אריסטו ידע היטב את התורה של קאנט, והוא כבר ראה אותו יותר מאלפיים שנה מראש איך הוא מנסה לצאת מגבולות התבניות המחשבתיות ולהציץ אל המציאות כשלעצמה. ואריסטו אוחז אותו בבגדו וגורר אותו בחזרה אל תוך התבניות המחשבתיות ואומר לו: אל תצא מהגדר הזו ואל תנסה להציץ ממנה החוצה. אתה תסתנוור ותתעוור ותשתבש ולא תגיע לשום דבר. רק מי שכבר הגיע לעמדה דתית יכול לנסות להתייחס למה שמחוץ לגדר הזו ביחס של "לך דומיה תהילה" או "התהלך לפני והיה תמים". אבל אתה לא עוסק בדת אלא בפילוסופיה ומנסה להעמיד את המחשבה של האדם כאדם, לפני שהוא עומד מול האל או מול כל דבר אחר שהוא. לכן תישאר בתוך הגדר הזו ותישא עליך את עול הסתירה הכרוכה בזה.

קאנט היה הפילוסוף המקורי הגדול ביותר מאז אריסטו (כלומר אני ממעט את פלוטינוס ואלפראבי והרמב"ם ואחרים שהיו גדולים מאוד מאוד ולא פחות מקאנט אבל היו תלמידים נאמנים של אריסטו ועסקו בפרשנות עליו ולא יצרו שיטות מחשבה חדשות). הוא האב, המסגרת, הקרקע, של כל המחשבה המערבית שאחריו. כולם מתפלספים מולו. ואריסטו, הסבא, בפרקנו מתריע בפניו על טעותו היסודית.

מכאן יובן כמה עמוק ומוצק הבסיס של ההגדרה של אריסטו לאמת, שהיא מחשבה שתואמת למציאות האמיתית. במבט שטחי סברו ההוגים שזו הגדרת אמת אינטואיטיבית חלשה ובעייתית מבחינה פילוסופית שנובעת ממחשבה פרימיטיבית. הרי איך אפשר לצאת מהמחשבה ולבדוק את המציאות האמיתית כמות שהיא בלי הפרשנות של המחשבה. כשאריסטו אומר שיש לקבל שהמהות של המושג מציאות והדבר שהוא המציאות הם אחד, הוא אומר בזה שבחינת האמת היא בדיקה של המחשבה ביחס לעצמה, בודקים רק האם היא לא סותרת לעצמה. מה שהמחשבה חושבת כמציאות אובייקטיבית כשלעצמה עומד לבחינה מול יצירתיות ספקולטיבית של המחשבה, (מבנים מחשבתיים שהמחשבה בונה וחישובים שהיא עורכת ומחקר שהיא חוקרת במה שלא ברור לה), ואם הם תואמים מוטב ואם לא התהליכים הספקולטיביים מוגדרים כשקריים.

והוא גם אומר שיש זהות מוחלטת שידועה מראש בהגדרה, בין מה שהשכל יכול לתפוש והאופן בו הוא תופש,  לבין מה שאנו מתייחסים אליו כאל המציאות כשלעצמה, המציאות האובייקטיבית.

אחרי שהחלטנו שהמושג 'מציאות כשלעצמה' (אין מושג של 'מציאות לא כשלעצמה', המושג 'מציאות' הוא תמיד רק שם מקוצר למושג 'מציאות כשלעצמה'. אי אפשר לחשוב על 'מציאות'  כעל חלום שהוא רק בתוך התודעה. מציאות בהגדרה זה מושג שמדבר על מציאות שמחוץ לתודעה, הוא היפך המושג חלום או מחשבה) הוא רק עוד תבנית מחשבתית, עוד קטגוריה קנטיאנית, עוד מושג שהוא כלי של התודעה ולא ראיה צלולה של מה שמחוץ לה, מזה נובע  שהמציאות והשכל הם שני ציורים זהים לגמרי שעומדים זה מול זה. רק שבשכל הציור חלקו הוא בכח ובמציאות הכל בפועל, וכשהשכל משיג את אותו חלק שאצלו הוא בכח בהתבוננות במציאות האובייקטיבית כשלעצמה (כלומר התבנית המחשבתית שמוגדרת כך, שמהותה כך), אותו חלק יוצא אל הפועל, ונעשה ששני הציורים (מה שבשכל ומה שבמציאות) עומדים זה מול זה בזהות מוחלטת, והם בסופו של דבר מתאחדים. וזו התאחדות האדם עם השכל הנאצל ועל ידי זה עם השכל הפועל והתאחדות באל וזכיה לנצחיות (כמבואר בפירוט אצל הבאים אחרי אריסטו, אלפראבי, ולפניו חלק מהנאו-פלטונים, וכן בחכמת הקבלה, שמקורה עוד קדום לאריסטו כנראה).

היכולת להשיג את המציאות כשלעצמה באופן צלול ומוחלט וודאי, וההתאמה המוחלטת בין השכל למציאות, נובעים מהגדרה הכרחית  מוצקה שאין לערער עליה, ולא מאינטואיציה פרימיטיבית.

.

.

המשך דבריו:

 Again, that to which the essence of good does not belong is not good. – The good, then, must be one with the essence of good, and the beautiful with the essence of beauty, and so with all things which do not depend on something else but are self-subsistent and primary.

Each thing itself, then, and its essence are one and the same in no merely accidental way, as is evident both from the preceding arguments and because to know each thing, at least, is just to know its essence, so that even by the exhibition of instances it becomes clear that both must be one."

"thing itself", זהו בדיוק המונח של קאנט שמדבר על "הדבר כשלעצמו" בניגוד לדבר באופן בו הוא מושג בתודעה.

.

הוא ממשיך:

But of an accidental term, e.g.’the musical’ or ‘the white’, since it has two meanings, it is not true to say that it itself is identical with its essence; for both that to which the accidental quality belongs, and the accidental quality, are white, so that in a sense the accident and its essence are the same, and in a sense they are not; for the essence of white is not the same as the man or the white man, but it is the same as the attribute white.

כאן כשהוא אומר "it itself", כבר לא מדובר על מה שמחוץ לתבניות התודעה. כי אז הפירוש של האמירה שהדבר עצמו אינו זהה למהות, יהיה שהדבר עצמו של הלבן קיים מחוץ לתבניות התודעה באופן שאינו זהה למושג של התודעה "לבן" אלא הוא בלתי נודע. אל אכאן וודאי האו מדבר כבר אחרי שסגרנו את הדיון על הדבר כשלעצמו שנמצא מחוץ לתודעה והסקנו שאין דבר כזה כלל, ושהמושג "הדבר כשלעצמו" הוא מושג שבתוך התודעה, הוא אחת מתבניות התודעה. ובתוך התודעה ההגדרה שלו שהוא מציאות, והמציאות הזו זהה למהות שבה אנו מגדירים אותה. ועל לבן הוא אורמ שגם כהגדרה בתוך תבניות התודעה של המציאות של דבר לבן, הוא אינו זהה למושג של התודעה "לבן", כי הוא חיבור מקרי של מושג התודעה "דבר" ושל מושג התודעה "לבן". לא חידשתי כאן שום דבר, רק הבהרתי את הקריאה.

.

.

לקמן מטאפיזיקה זתא סוף פרק 11 הוא חוזר על הדברים:

"And we have stated that the essence and the thing itself are in some cases the same; ie. in the case of primary substances, e.g. curvature and the essence of curvature if this is primary. (By a ‘primary’ substance I mean one which does not imply the presence of something in something else, i.e. in something that underlies it which acts as matter.) But things which are of the nature of matter, or of wholes that include matter, are not the same as their essences, nor are accidental unities like that of ‘Socrates’ and ‘musical’; for these are the same only by accident.

מכאן נוסף לנו גם שמהות שהיא מושג בתודעה, למשל 'אדם', היא זהה עם ה'מציאות' כמושג תודעתי של מציאות, כקטגוריה קנטיאנית של 'מציאות', של המין 'אדם' שהיא לא מושג של מציאות חומרית. אבל היא לא זהה עם המציאות של ראובן, כי לראובן יש חומר והחומר לא נכנס לתוך המושג של 'אדם'. ההגדרה של ראובן אינה רק 'אדם' אלא צורה של 'אדם' בתוך החומר המסויים הזה. ההגדרה של החומר בעצמו היא רק "זה" ולא 'אדם'. העניין של החומר עד כמה הוא נכנס להגדרה, נדון באורך לקמן בפרק 11.

.

.

.

מצאתי בויקיפדיה ערך Correspondence theory of truth (הכוונה התיאוריה שמגדירה את האמת כמחשבה שתואמת את המציאות) ציטוט המדגים בעוד דרך נאה של ניסוח את הבעייתיות בהגדרה זו:

"Either the defender of the correspondence theory of truth offers some accompanying theory of the world, or he or she does not.

If no theory of the world is offered, the argument is so vague as to be useless or even unintelligible: truth would then be supposed to be correspondence to some undefined, unknown or ineffable world. It is difficult to see how a candid truth could be more certain than the world we are to judge its degree of correspondence against.

On the other hand, as soon as the defender of the correspondence theory of truth offers a theory of the world, he or she is operating in some specific ontological or scientific theory, which stands in need of justification. But the only way to support the truth of this theory of the world that is allowed by the correspondence theory of truth is correspondence to the real world. Hence the argument is circular.[22]"

יותר בפירוט יש על הנושא באנצי' סטאנפורד כאן. במיוחד בסוף הערך.

יש עוד ניסוח של הטענה. למשל אני סבור שהשמש זורחת כל יום במזרח. כדי לדעת אם הסברה שלי היא אמת, עלי לבדוק האם היא מתאימה למציאות. אנשים מהשורה יאמרו שאסתכל בבוקר ואראה האם השמש זורחת במזרח. זה מבוסס על ההנחה שחוש הראיה נותן מידע נקי מדוייק צלול ומלא על המציאות כפי שהיא, ולפי זה אוכל לדעת את המחשבה שלי מתאימה למציאות והיא אמת. אמנם המידע החושי בלי פרשנות של התודעה אינו אלא בליל של אורכי גל שפוגשים את העין ומשאירים בה רושם של כתמי צבע נעים. הכתמים האלה לא מגיעים מאורגנים לעצמים כלשהם, אפשר לחבר אותם זה לזה בכל דרך. אין להם שום סדר וארגון ושום מידע שיכול להיות בסיס ללכד מהם עצמים נפרדים. זה קצת דומה לילד שמסתכל על עננים ויכול לראות בהם סוס או אדם או מכונית וכו'. בעננים עצמם אין שום מידע מה לראות בהם. כך גם מה שהעין החומרית מכניסה למוח הוא עננים של צבעים בתנועה. אפשר לראות בהם כל מה שנרצה. אפשר לסדר אותם בכל סדר שנרצה. אי אפשר לומר שהמידע החומרי של העין נותן מידע על המציאות. המידע של העין מאורגן על ידי התודעה שיוצרת ממנו עצמים מוגדרים שמלוכדים באיזורים מסויימים של נהר הרשמים הנע, ונמשכים לאורך זמן למרות שנהר הרשמים משתנה ללא הרף.

כלומר מה שאני רואה שמש זורחת בכל בוקר במזרח, זה רעיון של התודעה שלי ולפיו היא מסדרת את רשמי החושים. היא סבורה שהשמש זורחת כל יום במזרח, ומוכיחה שזה אמת כי היא בנתה בעצמה מציאות אובייקטיבית שבה השמש זורחת כל יום במזרח. זה אותו רעיון שהעתקתי מהויקיפדיה, שאי אפשר להסתכל על המציאות בלי תיאוריה נלווית שמסבירה את המציאות. ואם כן היכולת שלי לבדוק את המחשבה שלי מתאימה למציאות היא רק למציאות לפי אותה תיאוריה מסויימת שאותה בנתה המחשבה שלי. ולעולם לא תהיה בדיקה של המחשבה מול המציאות עצמה כמות שהיא בלי פרשנות. אני כאן התייחסתי רק לתיאוריה של ארגון רשמי החושים, וכמובן יש עוד תיאוריות ברבדים שונים שמפרשים את המציאות ובלעדיהן אי אפשר לדעת כלל מאומה על המציאות. לרוב איננו מודעים לתיאוריות האלה, והן גם נראות לנו מובנות מאליהן ולא דורשות בירור,  ולכן נדמה לנו שאנו קולטים את המציאות באופן פשוט וישיר כפי שהיא באמת. אריסטו מחזיר אותנו לתפישה של אדם מהשורה שמה שהוא רואה את השמש זורחת בוקר מוכיח שהסברה שהיתה לו שהיא זורחת בבוקר היא סברה אמיתית, שהרי ראה שכך הוא במציאות, הוא ראה שהמציאות מתאימה לסברתו. רק שאחרי המהלך שהוא עושה כאן הגדרת האמת הזו מבוססת ומוכרחת.

אם לא מפרשים כך את הפרק הזה, הדבר הקשה ביותר בו הוא פתיחתו שאומרת (ההדגשה שלי):

"We must inquire whether each thing and its essence are the same or different."

למה אנחנו מוכרחים לחקור את החקירה המוזרה וחסרת המשמעות והטעם הזו. אריסטו לא חקר דברים רק כדי לקבל פרופסורה או קביעות. מה היה חסר לו ולנו בלי שנחקרו את החקירה הזו. מישהו מעולם הוטרד שמא המהות של הדברים היא אחד איתם או לא? מישהו מעולם השתפר משהו בקיומו אחרי שחקר את החקירה הזו? אני כותב זאת כי שוב ושוב אני רואה שנכתבים הסברים לדברי אריסטו שמנסים להסביר מה כתוב, אבל אם לא הסבירו למה הוא כתב את זה, מה היה חסר לנו בלי זה ומה הרווחנו אחרי שיש לנו את זה, עדיין לא הסבירו את דבריו.

.

.

.

מתוך מכתב, נסיון לסכם את הפרק בקיצור:

הקטע מאריסטו שהעתקתי הוא מהמטאפיזיקה זתא פרק ו'.
הוא מתחיל את הפרק בכך שמוכרחים אנו לחקור האם המהות (essence) והדבר (thing) הם אחד. (האנגלית היא לפי התרגום של רוס, אני כאן מתרגם אותו לעברית לכן אני מביא אותו כדי שלא אשבש)
הוא מסביר שאם הם לא אחד, אז ל'דבר' אין אפשרות שתהיה בו ידיעה והכרה כלל, ול'מהות' לא תהיה מציאות. (לפני כן הסביר שמהות היא המושג, ההגדרה, האידיאה. בפרק ו' הוא מוכן גם להניח לזה להיות האידיאה האפלטונית).

לדעתי הוא מדבר כאן על החקירה של קאנט, שיש 'דברים כשלעצמם' ב'מציאות כשלעצמה' שהיא מחוץ לתודעה. ה'דברים כשלעצמם' חופשיים מהקטגוריות של התודעה שאריסטו קורא להן כאן המהות, דהיינו שפה, כלומר מושגים והגדרותיהם. גם זמן, חלל, מספר, סיבתיות וכו'.
אריסטו אומר שמציאות, reality, זה גם מושג, מילה בשפה, תבנית של התודעה. גם לפי קאנט מציאות והעדר הם מהקטגוריות של התודעה. אם המהות וה'דבר' אינם אחד, אז הדבר אין לו מהות של להיות נמצא, reality, ואז כיוון שאנו משועבדים לתבניות התודעה עלינו לומר שאינו נמצא. אריסטו אומר שלא ננסה להציץ על המציאות כשלעצמה שמחוץ לתבניות התודעה כי לפי תבניות התודעה היא לא קיימת. לדעתי כוונתו שאם לא נישאר בתוך תבניות התודעה נשתבש, כמו בן עזאי שהציץ מה מחוץ ליקום והשתבשה דעתו.

המושג בתודעה של 'מציאות' פירושו בהכרח מציאות שמחוץ לתודעה, אינסטיקטיבית אנחנו בעל כרחנו מחברים למושג 'מציאות' מילים כמו ממשי, אובייקטיבי, קונקרטי, ריאלי, כל זה לשלול משהו שהוא רק מחשבה בשכל, חלום, בלי קיום "אמיתי" במציאות "אמיתית". כל זה, כולל האובייקטיביות שלו ואמיתיות המציאות שלו, הוא בעצמו לפי אריסטו רק עוד קטגוריה של התודעה. זה סותר את עצמו (שתהיה קטגוריה של תודעה שהגדרתה היא מציאות "אמיתית" דהיינו אובייקטיבית שקיימת מחוץ לתודעה), אבל לפעמים אין ברירה אלא לחיות עם סתירות שנכפות עלינו. הגישה של קאנט שבאמת יש מציאות כשלעצמה מחוץ לתבניות התודעה היא לא יותר מתקבלת על הדעת.
המהלך הזה יוצר על פי הגדרה התאמה מוחלטת צלולה ופשוטה, חד חד ערכית, בין התודעה והשפה לבין ה"מציאות האובייקטיבית", כי ה"מציאות האובייקטיבית" היא עוד מושג בתוך השפה, היא עוד תבנית של התודעה, וכפופה להגדרות התודעה והשפה, היא לא באמת בחוץ. אם היא בחוץ כמו אצל קאנט, אז חוסר הנגישות הוא מוחלט ואין מה לעשות עם זה. זה סוגר את הדלת אל המיסטי, אל מה שחלק מהמשוררים והסופרים מרגישים שהם הורגים אותו על ידי ניתוקו מהרצף והחיות של ההוויה ומיסגורו במילים, כמו לנעוץ פרפרים בקופסה ולרשום ליד כל אחד את שמו הלטיני.
.
העמדה של קאנט מאפשרת יחס טמיר לא מילולי אל הנשגב שמחוץ לאפשרות התודעה לגעת בו. כמו לך דומיה תהילה. או התהלך לפני והיה תמים. וכו'. אולי שימוש לירי במילים, בלי שהן מושגים בעלי הגדרה, הוא גם אופן התייחסות למה שמעבר למילים. לדעתי יש מקומות באריסטו שהוא כן נוקט ביחס של שתיקה אל הנשגב, אבל לא כדרך חיים אלא כיציאה רגעית מהחיים אל רגע של יחס אל הנשגב, ומשם חזרה לחיים השפויים.

כמו שבפתיחת המורה נבוכים אומר:

"ולא תחשוב שהסודות העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו, לא כן, אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשוך קרוב למה שהיינו תחלה, ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם והוא בליל חזק החושך"

.

.

עיין לקמן רשימה 61 המשך של עניין זה מזווית נוספת.

.

.

.

.

מתוך התכתבות בעניין קרוב.

השאלה היתה מניין לנו שמלבד תשע הקטגוריות אותן אנו רואים בחוש, קיימת גם קטגוריית העצם.

מה שכתבתי על זה:

 
זו שאלה טובה מאוד.
"עצם" פירושו שהדבר קיים. כל המאפיינים בלי עצם פירושו שהדבר אינו קיים. 
 
 
השאלה מה הפירוש של "קיים", זו השאלה המרכזית של הפילוסופיה המודרנית שהתחילה מדקארט. הוא הראשון ששאל אולי הכל הוא חלום. הגדולה שלו היא בשאלה. הפתרונות שלו פחות חזקים.
קאנט נחשב גדול הפילוסופים בפילוסופיה המודרנית. בזכות הטיפול שלו בשאלה הזו. 
הוא הפריד בין התודעה של החושב, לבין ה"מציאות כשלעצמה". 
הוא הוכיח באופן מבריק (הוכחה שכתובה גם באפלטון) שעניינים כמו מספר, זמן, גוף, ועוד, מקורם בתודעה ולא במציאות כשלעצמה. הוא סרב לוותר על הקביעה שיש דבר כזה "מציאות כשלעצמה". לא בגלל הוכחה אלא מתוך אינטואיציה. הוא בעצמו כתב שהוא "לא רוצה" לוותר על זה. זו עמדה שבאה מבחירה, לא מהכרח שכלי. לוותר על האמונה שיש "מציאות כשלעצמה", מחוץ לתודעת האדם,  זה סותר משהו עמוק באינטואיציה הבסיסית האנושית. כל אדם מהשוק ילעג לרעיון שכל המציאות היא אשליה בדויה במוח שלו.  כשאומרים הדברים כשלעצמם בשפה של שאנט, המילה "כשלעצמם" פירושה עצם. יש מציאות בתוך התודעה, ושם יש את כל המאפיינים, אלה תשע הקטגוריות. אבל מציאות כשלעצמה, שקיימת מחוץ לשכל, היא "עצם".
 
אחרי קאנט באו הפנומנולוגים כזרם מרכזי.
הם אמרו שאין  מובן לשאלה של קאנט ודקארט האם הסוס שאני רואה קיים רק בתודעה שלי, או שיש לו קיום מחוץ לשכל, קיום כשלעצמו, כלומר שהוא עצם. כי אין שום הבדל בין שני צדדי החקירה. אין שום נפקא מינא בין צדדי החקירה. אין שום מבחן שיכול להכריע בין צדדי החקירה, כל כל הוכחה למציאות כשלעצמה יכולה להישאר בתוך החלום, חלמתי שזו הוכחה טובה. לכן הם אמרו שהסוס הוא "תופעה". יש לי תופעה בתודעה, שמוגדרת כתופעה של סוס. מופיע לי בתודעה סוס. האם הסוס קיים כעצם, מחוץ לשכל, כשלעצמו, או שהוא רק בתוך התודעה שלי, זה היינו הך. בשני המקרים אצלי הוא תופעה. ואני נשאר עם זה שאני מתייחס אליו כתופעה. נופלת לגמרי החקירה האם יש עצם או לא. 
 
 
הפילוסופיה המודרנית נשארה עם זה. במאה העשרים ניסו לומר שרק השפה קיימת, השפה היא עולם התופעות, וזה היה כמה עשורים הזרם המרכזי. לדבריהם התופעה היא מילה. העניין של החשבה של השפה באופן כזה חלש מבחינה פילוסופית מקצועית. מי שחידש אותו חזר בו (ויטגנשטיין), והיום ויתרו  כמעט לגמרי על הרעיון הזה. 
 
.
.
המהלכים הפילוסופיים שכתב דקארט נופלים בקלות. אבל הרעיון הבסיסי שלו עמוק ונכון. 
הוא הטיל ספק המציאות של כל דבר שאפשר. אולי הכל הוא חלום או אשליה כלשהי. בלי "עצם", ואין שום דרך להבחין. כלפי זה הוא אמר, "אני חושב משמע אני קיים". את העובדה שאני חושב שאולי הכל אשלייה, אי אפשר לשלול כעובדה. זה קיים בוודאי. אי אפשר לומר 'רק נדמה לי שאני חושב שאולי הכל חלום ואשליה'. אני באמת חושב את זה. 
 
מה פירוש אני "באמת" חושב את זה (שאולי הכל אשלייה). או בניסוח: "במציאות אני חושב שאולי הכל אשלייה". מה הפירוש של "אמת" (או "מציאות") במשפט הזה? דקארט לא התעמק להגדיר כאן מה הפירוש של "אמת", ולכן הבניין שלו לא חזק. אבל אבן היסוד שלו חזקה. 
 
 
הבעיה בפילוסופיה המודרנית שהיא באה בגישה מדעית. החוקר באופן אישי מנותק מהחקירה. החקירה היא בשכל חיצוני, לוגי, טכני. 
בחקירה מדעית אי אפשר לתפוש את צדדי השאלה על העצם. על המציאות. 
אבל מבחינה מוסרית יש הבדל עצום. מוסר פירושו שהאדם תופש עצמו כמו איבר מגוף גדול ממנו, מחיים כלליים יותר. זו ההגדרה של אלוהים. הלב לא רשאי לפעום מתי שמתחשק לו, יש לו חובה מוסרית לפעום תמיד. כלומר חובה שנובעת מהיותו שייך, כפוף, למערכת גדולה יותר, הגוף השלם,  חיה בחיים שהם במדרגת חיים גבוהה יותר, חיי הגוף השלם ולא רק חיי איבר פרטי. חיי הגוף הכלליים מחייבים את האיבר על חייו הקטנים. תא שגדל איך שהוא רוצה בלי כפיפות לגוף השלם הוא גידול סרטני. לגוף השלם יש עליונות להגדיר שהגידול הסרטני לא פועל נכון, זה השיפוט המוסרי. מקור החיוב לעבודת השם (או הקשבה לצו המצפון הפנימי שבעומק אנושיות האדם, בשפת החילונים). כך מבאר במו"נ א' ב' את המוסר. מבחינה מדעית פילוסופית, בפילוסופיה המודרנית,  'מוסר' זה עניין שלא הצליחו להגדיר, למרות שכתבו עליו הרבה ספרים.
 
אם יש "מציאות", "עצם", כלומר משהו מחוץ לתודעה, אפשר שהוא מחייב אותי. אני לא לבד. אני צריך להתאים את עצמי. אם הכל בתודעה שלי אני לבד, ולא מחוייב לשום דבר. אם חברי הוא רק דמות אשלייתית בתוך התודעה שלי, מה ימנע ממני מלהרוג אותו. זה רק עוד קו עלילה בחלום שלי. 
 
 
מוסר זה לא מדע ולא לוגיקה. זה נובע מהחיים עצמם, מהדעת הכי עמוקה, מחוויית הקיום הכי עמוקה, ומבחירה חופשית, שהיא ביטוי לגרעין הקיום הכי עמוק שמתבטא ברצון, מעל השכל החיצוני הלוגי. המדרגה הכי עליונה שהוא הרצןן הפשוט שמעל השכל, מתאחדת עם הכי נמוכה. הגוף. אברהם התייעץ עם כליותיו והן היו לו לרבנים. בחודשים האחרונים אני סובל מדלקת בדרכי השתן, ועמל להעמיק בהתבוננות עד יכולת לשוחח איתם. 
מה שדקארט הגיע אליו, משקף קליטה עמומה של העניין. המציאות מתחילה מחוויית הקיום שלי. היא לפני הכל אני. אם "אני" פירושו החוקר המדעי, קשה להבין ולבנות על זה. אבל אם "אני" זו חוויית הקיום הראשונית של האדם, היותו חי, כאדם שלא בא לחקור אלא בא לחיות, אם כן נקודת ההתחלה של מה זה מציאות מתחילה מהחיים שלי. לא מעניין אותי לחקור מה זה חיים ומה זה מציאות. אלא לחיות את החיים, להיות נמצא. ואז החיים הם נקודת ההתחלה, וממילא הם יוגדרו כמציאות. ואם אני חי כיותר חי ויותר נמצא ובוחר בזה, זה יכול להוביל אותי לחיים כחלק של משהו גדול ממני. והוא יוגדר כ"עצם". כי הוא לא רק בתודעה שלי הסגורה הבודדה. 
 
בעיונים בפילוסופיה אריסטוטלית, באחת הרשימות בין 50 ל 60, הבאתי שאריסטו מעמיק יותר בזה, ומטפל בנושא גם מצד הפילוסופיה המודרנית, לשיטתם. כדי שגם השכל הלוגי ישלים עם העניין, ולא יחשוב שמוכרים לו משהו רגשי וחווייתי שלא תואם לשכל הקר. 
 
כשאריסטו והרמב"ם מגדירים את האדם כבעל חיים שיש לו שכל, הכוונה לא רק לשכל הלוגי האינטלקטואלי. אלא למשהו הרבה יותר עמוק ורב פנים. במקום אחר הארכתי בזה. זה עיקר המחלוקת בין אריסטו לפילוסופיה המודרנית של אחרי ימי הביניים. הפילוסופיה המודרנית מגדירה שכל בהגדרה מאוד מצומצמת ומאוד מנותקת. ולכן אצלם השכל נעשה יבש חלול מת וקר. 
 
 
.

 

3 תגובות בנושא “56 הערות על המטאפיזיקה של אריסטו – ספר זתא. פרק ו. על החקירה של קאנט על המציאות כשלעצמה, והחלון שבין השפה למה שמעבר לשפה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.