62 הערות על המטאפיזיקה של אריסטו – ספר תטא. פרקים ז-ח (קיום בכח)

השתמשתי בתרגום של W. D. Ross הנמצא כאן, כאן וכאן. (כולם הם אותו טקסט שהומר מהספר המודפס לטקסט מוקלד. ההבדלים טכניים בלבד)

 

צילום הספר המודפס של תרגום רוס עם ההערות החשובות של המתרגם נמצא כאן (מומלץ מאוד להוריד את הקובץ ולהשתמש בו. הוא מדוייק יותר מההמרה האוטומטית לטקסט מוקלד, ולפעמים ההערות חיוניות להבנה.)

 

בכתיבתי התייחסתי לדברי אריסטו בשלמותם ויש לקרוא אותם בפנים ולא רק את המובאות שהעתקתי.

 

.

תרגום משובח נוסף, של יו טרדניק, נמצא כאן (הוא מבוסס על התרגום של רוס. יש בו גם הערות טובות).

.

התרגום הישן והחשוב של הנאופלטוניסט הבריטי תומאס טיילור נמצא כאן (יצא לאור ב 1801).

 

תרגום של John H. M'mahon נמצא כאן (יצא לאור ב 1857. הולך לרוב בעקבות התרגום של טיילור. ניכר שגם רוס הסתמך הרבה על טיילור).

.

 

פירוש תומס אקווינס נמצא כאן.

.

תרגומים בעברית יצאו בהוצאת מאגנס:

 

לספר א' ולספר י"א (למבדא. בתרגומים האנגליים הוא לרוב נקרא ספר י"ב) מאת ח"י רות.

לספר דלתא מאת מרסל דיבואה ואביטל וולמן.

.

 

ספרי המטאפיזיקה הם לפי אותיות יווניות: אלפא ואלפא קטנה (א', א' קטנה), ביתא (ב'), גמא (ג), דלתא (ד), אפסילון (ה), זתא (ז), אטא (ח), תיטא (ט), יוטא (י), כפא (כ), למבדא (ל), מו (מ), נו (נ). כמו כן הם לפי מספרים: 1, 2, וכן הלאה.

 

ספר אלפא יש בו שני ספרים, אלפא גדולה ואלפא קטנה. יש שסופרים את אלפא קטנה כספר 2, ואז ביתא יהיה ספר 3 וכן הלאה, דלתא יהיה ספר 5, וזיתא יהיה ספר 7 (למרות שזיתא היא האות השישית באלפא ביתא היווני), ולמבדא יהיה ספר 12. כך הוא במהדורות באנגלית שהשתמשתי בהן. ויש שלא נותנים לאלפא קטנה מספר משלו וספר 2 הוא ביתא, לפי זה זתא יהיה 6 ולמבדא יהיה 11, וכך הוא בתרגום העברי של רות שקורא לספר למבדא מטאפיזיקה י"א.

 

אשתמש בציון לפי האותיות היווניות (וכשאכתוב אותיות עבריות זה יהיה לפי האותיות היווניות וכמו שכתבתי בסוגריים לידן) ולא לפי המספרים.

 

.

ביאור ארוך ומפורט לספר למבדא כבר כתבתי בביאור על מורה נבוכים, בביאור על הקדמה כ"ו לחלק שני, בחלק ג' ובחלק ד' של הביאור להקדמה כ"ו.

.

.

.

מטאפיזיקה ספר תטא (מתחיל בעמ' 1045b)

פרק ז:

What, and what kind of thing, the actual is, may be taken as explained by these and similar considerations. But we must distinguish when a thing exists potentially and when it does not; for it is not at any and every time. E.g. is earth potentially a man? No – but rather when it has already become seed, and perhaps not even then. It is just as it is with being healed; not everything can be healed by the medical art or by luck, but there is a certain kind of thing which is capable of it, and only this is potentially healthy. And (1) the delimiting mark of that which as a result of thought comes to exist in complete reality from having existed potentially is that if the agent has willed it it comes to pass if nothing external hinders, while the condition on the other side – viz. in that which is healed – is that nothing in it hinders the result. It is on similar terms that we have what is potentially a house; if nothing in the thing acted on-i.e. in the matter-prevents it from becoming a house, and if there is nothing which must be added or taken away or changed, this is potentially a house; and the same is true of all other things the source of whose becoming is external. And (2) in the cases in which the source of the becoming is in the very thing which comes to be, a thing is potentially all those things which it will be of itself if nothing external hinders it. E.g. the seed is not yet potentially a man; for it must be deposited in something other than itself and undergo a change. But when through its own motive principle it has already got such and such attributes, in this state it is already potentially a man; while in the former state it needs another motive principle, just as earth is not yet potentially a statue (for it must first change in order to become brass.)

It seems that when we call a thing not something else but ‘thaten’-e.g. a casket is not ‘wood’ but ‘wooden’, and wood is not ‘earth’ but ‘earthen’, and again earth will illustrate our point if it is similarly not something else but ‘thaten’-that other thing is always potentially (in the full sense of that word) the thing which comes after it in this series. E.g. a casket is not ‘earthen’ nor ‘earth’, but ‘wooden’; for this is potentially a casket and this is the matter of a casket, wood in general of a casket in general, and this particular wood of this particular casket. And if there is a first thing, which is no longer, in reference to something else, called ‘thaten’, this is prime matter; e.g. if earth is ‘airy’ and air is not ‘fire’ but ‘fiery’, fire is prime matter, which is not a ‘this’. For the subject or substratum is differentiated by being a ‘this’ or not being one; i.e. the substratum of modifications is, e.g. a man, i.e. a body and a soul, while the modification is ‘musical’ or ‘pale’. (The subject is called, when music comes to be present in it, not ‘music’ but ‘musical’, and the man is not ‘paleness’ but ‘pale’, and not ‘ambulation’ or ‘movement’ but ‘walking’ or ‘moving’,-which is akin to the ‘thaten’.) Wherever this is so, then, the ultimate subject is a substance; but when this is not so but the predicate is a form and a ‘this’, the ultimate subject is matter and material substance. And it is only right that ‘thaten’ should be used with reference both to the matter and to the accidents; for both are indeterminates.

We have stated, then, when a thing is to be said to exist potentially and when it is not.

.

התחלת פרק ח':

From our discussion of the various senses of ‘prior’, it is clear that actuality is prior to potency. And I mean by potency not only that definite kind which is said to be a principle of change in another thing or in the thing itself regarded as other, but in general every principle of movement or of rest. For nature also is in the same genus as potency; for it is a principle of movement-not, however, in something else but in the thing itself qua itself. To all such potency, then, actuality is prior both in formula and in substantiality; and in time it is prior in one sense, and in another not.

(1) Clearly it is prior in formula; for that which is in the primary sense potential is potential because it is possible for it to become active; e.g. I mean by ‘capable of building’ that which can build, and by ‘capable of seeing’ that which can see, and by ‘visible’ that which can be seen. And the same account applies to all other cases, so that the formula and the knowledge of the one must precede the knowledge of the other.

(2) In time it is prior in this sense: the actual which is identical in species though not in number with a potentially existing thing is to it. I mean that to this particular man who now exists actually and to the corn and to the seeing subject the matter and the seed and that which is capable of seeing, which are potentially a man and corn and seeing, but not yet actually so, are prior in time; but prior in time to these are other actually existing things, from which they were produced. For from the potentially existing the actually existing is always produced by an actually existing thing, e.g. man from man, musician by musician; there is always a first mover, and the mover already exists actually. We have said in our account of substance that everything that is produced is something produced from something and by something, and that the same in species as it.

.

.

אריסטו מביא דוגמה מקופסה עשויה עץ wooden. והעץ עשוי מעפר והעפר עשוי מאוויר והאוויר עשוי מאש, והאש לא עשוי משום חומר אחר, והוא החומר הראשון.

בעברית אין תרגום ל wooden, אז ננקוט מתכתי. קופסה מתכתית. הדוגמה הזו אינה נכונה אלא היא רק לצורך הדיון. לפי האמת עץ ומתכת עשויים מהרכבה מזגיית של כל ארבעת היסודות, אם כי העיקרי הוא העפר. העפר המים האוויר והאש כולם הם צורות החומר הראשון שאין לו שם ואין לנו תפישה בו כיוון שאין לו מאפיינים ולא טבועות בו צורות באופן קבוע, כלומר הצורות שמצטיירות בו אינן בדרך של אחדות החומר והצורה כמו הגופים המוכרים לנו אלא הן מצטיירות רק בתנועה כמו בבואות בראי או גלים בים (לעיל רשימה 35 במאמר התנועה יסוד ההוויה הארכתי בזה).

החומר הראשון הוא בכח לכל הדברים. כל מה שיש יוצא אל הפועל מהבכח של החומר הראשון.

וכמו שכתב הרמב"ן בראשית א א והוא נאמר בכמה מקומות באריסטו ואפלטון:

"ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן. "

וכן הוא במטאפיזיקה זתא פרק ג' ועוד מקומות, ולא כמו שראיתי מי מהחוקרים שכתב שלא ברור אם לאריסטו יש את המושג של החומר הראשון כמו אצל אפלטון.

.

אם כן כל הדברים קיימים בכח בחומר הראשון, ולמה כתב אריסטו שאדם לא קיים בכח בעפר אלא רק בזרע, ואולי גם בזרע לא, כיוון שהזרע צריך עוד לעבור שלב של שינוי ברחם האשה לפני שיוכל לצאת אל הפועל להיות אדם.

וכן הקופסה עשויה מהחומר הראשון ולמה לא נכון לומר כך, אלא רק נכון לומר שהיא מתכתית.

.

.

הביאור בזה הוא לפי דברי הרמב"ם באגרת לאבן תיבון:

 

2017-12-26-00_06_04-2017-09-24_185837-png-1207c3971323572017-12-26-00_06_49-2017-09-24_185837-png-1207c3971323572017-12-26-00_07_19-2017-09-24_185837-png-1207c397132357

הוא כותב "והדבר אשר הוא בכח עניין אחד – בעצם הדבר ההוא אפשרות הימצא העניין ההוא".

במילים אלה הוא מבאר את ההפרש בין הכח ובין האפשרות.

האפשרות היא מבט אל העתיד, מה אפשרי שיתקיים בעתיד. מהחומר הראשון אפשרי שיתקיים כל מה שיכול לצאת ממנו אל הפועל, דהיינו כל הדברים שבעולם. מהעפר אפשרי כל מה שיכול לצאת ממנו אל הפועל, ובכלל זה אדם וגם קופסה מתכתית (בהרכבה מזגיית של היסודות האחרים שהעיקר בה נשאר טבע כעין צורת העפר, דהיינו מוצק קר ולא שקוף).

בכח הוא מבט על ההווה, מה קיים בהווה. אם יש עפר עדיין לא קיים בהווה אדם. אדם הוא רק אפשרות בעתיד. אבל אם קיים עובר במעי אשה כבר קיים כאן בהווה אדם בכח.

אם קיים עפר לא קיימת בהווה קופסה מתכתית, היא רק אפשרות בעתיד. אבל אם קיימת מתכת כבר קיימת בהווה קופסה מתכתית.

העתיד הוא התממשות אפשרויות שהיו קיימות בעבר כאפשרויות, ובעתיד הן מימוש של אותן אפשרויות. מעפר יש אפשרות שתיווצר מתכת וממתכת יש אפשרות שתיווצר קופסה. המתכת והקופסה יכולים להיווצר ויכולים גם שלא להיווצר. יכולים להיווצר עם מאפיינים כאלה או עם אחרים. האפשרויות פתוחות. יש תנועה כללית של מעבר מאפשרויות פתוחות למימוש חלק מהאפשרויות, זה הזמן. האפשרויות ליצירת קופסה מתממשות, או למצב שבו כבר בלתי אפשרי שתיווצר קופסה או למצב שנוצרה כבר קופסה מסויימת עם מאפיינים כאלה וכאלה (ושוב בעתיד כבר בלתי אפשרי שתיווצר כי כבר היא נוצרה). אפשרויות מתממשות ונסגרות. כך הגדיר אריסטו את התנועה (וממילא גם הזמן) בפיזיקה ספר ג' פרק א'. אם הכל היה ממומש ובלי אפשרויות שיכולות להיקבע לכאן או לכאן בעתיד (כמו בעולם הצורות הטהורות, עולם האידיאות האפלטוני), או הכל היה לא ממומש אבל גם לא מתממש בעתיד (החומר הראשון אם לא היו מצטיירות בו צורות על ידי תנועה), לא היתה תנועה ולא היה זמן. החומר הראשון ועולם האידיאות הם נצחיים, מחוץ לזמן (זה לא סותר את היותם נבראים, ובמקום אחר יבואר).

אפשרויות שהתממשו מתבטלות וחוזרות להיות בכח. הקופסה נאכלת בשיני הזמן, מתפוררת וחוזרת להיות עפר שממנו יכולה להיווצר קופסה חדשה או מזלג או כל דבר אפשרי אחר שאולי יתממש.

.

.

יש מבט שרואה שכך יהיה לנצח, התממשות והפסד וחזרה לבכח. עולם ההתהוות וההפסד. וכמו שכתב במו"נ א ע"ב:

"וכל הוה נפסד, אמנם יתהוה מן היסודות ואליהם יפסד, ומן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם, שחומר הכל אחד. ואי-אפשר הימצא חומר מבלי צורה, ולא תימצא צורה טבעית מאלו ההויים הנפסדים מבלי חומר; יהיה הענין אם-כן בהויות והפסדות, והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסיד אליהם חוזר חלילה, כדמות סיבוב הגלגל, עד שתהיה תנועת החומר הזה בעל הצורה בבא בו הצורות זו אחר זו כתנועת הגלגל באנה [במקום], כהשתנות ההנחות בעצמם לכל חלק ממנו."

.

.

זו לשון הרמב"ם באיגרת:

"והדבר אשר הוא בכח עניין אחד [הסייף הוא בכח חתיכת הברזל, כלומר יש אפשרות שמהחתיכה ייצא אל הפועל בעתיד סייף] – בעצם הדבר ההוא אפשרות הימצא העניין ההוא [בהוויה של חתיכת הברזל נמצאת אפשרות הימצא הסייף, כלומר הסייף כבר בהווה קיים בפועל בחתיכת הברזל]"

אין כאן מונחים עקביים של "אפשרות" ו"בכח". אלה מילי נרדפות. אפשר לדבר על האפשרות כקיימת בהווה בתוך מה שמאפשר אותה, ואפשר לדבר על הבכח כמשהו שיכול לצאת אל הפועל בעתיד ורק אז יהיה קיים ובהווה עדיין איננו קיים.

(זה כמו שאדם אומר "אני שואל את עצמי אם אני באמת רוצה להתחתן עכשיו". הכוונה כאן ש'אני' הוא מרכז התודעה, גרעין הרצון הראשוני. ו'עצמי' הוא החלק הרגשי שבנפש. אמנם 'אני' ו'עצמי' אינם מונחים עקביים שבכל מקום כל אחד משמש במובן הזה, אלא כל אחד מהם משמש פעם במובן זה ופעם במובן אחר. ועל דרך זו גם 'בכח' ו'אפשרות'. לפעמים אומרים 'להימצא בכח' לציין שמדובר דווקא על מציאות הדבר בהווה באופן של אפשרות. וכן הוא כאן בפרקנו שאריסטו כתב: "But we must distinguish when a thing exists potentially", ומבואר מהלשון exist שמדובר על מציאות הדבר בהווה ולא רק כאפשרות בעתיד, ולכן בפרקנו הוא כותב שהאדם נמצא כפוטנציאל דווקא משעה שהוא זרע או עובר ולא שכבר כשיש עפר או ליתר דיוק חומר ראשון האדם כבר נמצא מכח שיש אפשרות שמהחומר יווצר בעתיד אדם.

וכן כתב וולפסון בספרו על קרשקש:

וולפסון).

.

.

.

.

יש מבט של החוק השני של התרמודינמיקה שאומר שעם הזמן הדברים יהיו פחות בעלי צורה ויותר חומר חסר צורה.

.

.

ויש גם מבט שרואה התפתחות ותיקון. "כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות". בששת ימי הבריאה נבראו האידיאות. ימי הבריאה התחילו מנקודה אחת של העדר, אפיסה גמורה, חומר היולי, כלשון הרמב"ן בראשית א א. ובששת ימי הבריאה יצאו אל הפועל מההעדר הזה השמים והארץ וכל אשר בהם. היציאה אל הפועל היא הצטיירות צורות בהעדר, וכמו שהתבאר ברשימות לעיל. מה שנברא הוא הצורות. עוד לא נבראו הגופים המוחשיים בפועל. אלה נבראים בשבת.

בששת ימי הבריאה מי שצייר את הצורות הוא השכל הפועל, או ספירת המלכות שנקראת בספרי הקבלה האדריכל, עיין פרדס רימונים שער א' פרק י': "כי בריאת העולם היתה על ידי האדריכל שהיא המלכות וא"כ היא ודאי שאמרה לעולם די". וזהו הדמיורגוס של אפלטון בטימיאוס, שביוונית דמיורגוס הוא בעל מלאכה.

בסוף היום השישי האדריכל השלים את מלאכת ציור הצורות ושבת מכל מלאכתו. מכאן והלאה "לעשות". מכאן נשאר מימוש הצורות בחומר, זו העשייה. זה הוטל על הטבע ועל בני האדם. בסוף היום השישי אלהים, בעל המלאכה, השלים את מלאכתו ושבת ממנה. ומכאן והלאה מה שנשאר הוא לעשות. עולם העשיה הוא התגשמות של הצורות בחומר המוחשי.

לעיל רשימה 55 התבאר שהכפלת החושך, כלומר מה שגורם להעדר להראות כמציאות מוחשית, לא מתייחסת לבורא. ההעדר בעצמו הכפיל את עצמו.

שמות רבה (וילנא) פרשת בא פרשה יד:
"מהו שלח חשך ויחשיך, למה הדבר דומה, לאדון שסרח עליו עבדו אמר לאחד לך והכהו נ' מגלבין הלך והכהו ק' והוסיף לו משלו, כך הקדוש ברוך הוא יתעלה שלח חשך על המצריים והוסיף החשך משלו, הוי שלח חשך ויחשיך, וימש חשך כמה היה אותו חשך רבותינו אמרו עבה כדינר היה שנאמר וימש חשך שהיה בו ממש."

הבורא ברא את ההעדר שבו מצטיירות הצורות, אלה שלושת הימים הראשונים של בראשית בהם האור והחושך משמשים ביחד כמ"ש רש"י על הפסוקים של בריאת המאורות. ומה שההעדר הוכפל ונעשה חושך עב וזהו שההעדר נראה כמציאות גמורה שיש לה תפישה בחושים כמציאות, התפשטות ומשקל וקשיות וכו', זה החושך הוסיף משלו. זה הסטרא אחרא, שהו זה כנגד זה וצריך לתת לו את השעיר שלו. הוא כביכול כח אחר, בפני עצמו.

כמובן שהבורא ברא גם את החושך הכפול ואת הסטרא אחרא, אבל הצורה של הדבר מציירת כאילו זה כח בפני עצמו. הבורא צייר ציור שמצוייר בו משהו שהוא כביכול עומד בפני עצמו. ציור של העדר שמרד ולקח לעצמו עצמאות והכריז שהוא המציאות והוא ה'יש'.

הבורא ייחס לעצמו את הבריאה של הצורות שמצטיירות בהעדר, בשלב שההעדר לא נראה כ'יש', כחומר מוחשי. לפני השקר של העולם הזה שהוא עולם החושך שבו אדם נראה כמו עמוד ועמוד נראה כמו אדם, כלשון המסילת ישרים פרק ג'. שההעדר נראה כמו 'יש', דהיינו החומר הגס העכור המוחשי. וה'יש', האידיאות המופשטות, החכמה, נראה כמו מחשבות ורעיונות בעלמא ולא כ'יש' ממשי.

.

בשלב שהדברים מתממשים בחומר המוחשי, העכור של עולם השקר, עולם העשייה, השלב של לעשות, גמר המלאכה, אז הבורא כביכול צייר שהוא מסתלק ומניח את הדברים למהלך הטבע שפועל לפי חוקי הטבע, לפי סיבה ומסובב, ולאדם. הוא "שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים". כאן יש נקודה. ומכאן והלאה הניח את המלאכה לאחרים, זה מה שכתוב "לעשות". ועדיין העשייה לא נשלמה. יש מצוות עשה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ומצווה וביום השביעי תשבות. המעגל הזה כולו של עשייה ושביתה הוא השבת של ששת ימי בראשית. השבת ההיא לא נגמרה. לא כתוב ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי. אנו ממשיכים לעשות, ואנחנו באמצע העשייה. אם מגשימים את האידיאות בדרך ישרה ונכונה, בלב ישר ונכון, הציורים בחומר העכור הגס המוחשי הם כאלה שמתקנים אותו, שמראים שמקורו עליון והוא חוזר למקורו ומתבטל לפניו. זה מה שכתוב בכל מקום (וכן גם בפרק האחרון של המורה נבוכים) תורה ומעשים טובים. מעשים טובים, הם מעשים שנובעים מהחכמה, שהם אחד אורגני איתה. החכמה רואה שהחומר הוא העדר, ושה'יש' הוא הרוחני, הבורא. ואת זה היא מציירת בחומר על ידי מעשים טובים. היא לא צוברת ממון אלא נותנת צדקה. היא רואה שהממון הוא העדר שמתחזה ל'יש', ומחזירה אותו לאמיתתו שהיא העדר. היא רואה שהענווה היא 'יש' והגאווה היא העדר, ולכן מציירת מעשי הכנעה וויתור, ומחזירה את החומר לאמיתתו בציור שהיא מציירת בו, וכן הלאה בכל המעשים הטובים והמצוות.

.

מלאכה זו היא מהלך של תיקון, וכשהעולם יהיה מתוקן, מצוייר כולו בצורות של אמת, הוא יהיה נצחי, והחומר באופן השקרי הרע שלו לא יהיה יותר. בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים. זו הגאולה העתידה שאנו מצפים לה.

.

.

ישעיהו סה יז:

"כִּי הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב."

רש"י:
""שמים חדשים" – יתחדשו השרים שלמעלה ויהיו שרי ישראל שרי עליונים ושרי העובדי כוכביםומזלות תחתונים וכן בארץ ויש אומרים שמים חדשים ממש וכן עיקר כי מקרא מוכיח כי כאשר השמים החדשים וגו' (לקמן סו)"

מלבי"ם:

""כי הנני בורא שמים חדשים", השמים והארץ הנמצאים עתה נבראו על תכונה וטבע, שמן הנמנע שיהיה טוב תמידי בלא רע, כי החומר ההיולי כולו פושט צורה ולובש צורה תמיד וא"א להויה בלא העדר, וכן המזגים שיתהוו ע"י תנועת השמים מן הנמנע שלא ימצא ג"כ רע ע"י ככל הדברים המשתנים וממירים צורותיהם, אבל אז יהיה חומרם משונה בטבעו ממה שהיה עד הנה, עד שלא ימצא רע והעדר כלל, עד "שלא תזכרנה הראשונות וגם לא תעלינה על לב", כי לא יוכלו לצייר לעצמם העדר ומות ורע כלל, כי לא יהיה זה בטבע המציאות, וכ"ז על התרבות הטוב וההצלחה"

.

.

ישעיהו סו כב: "כִּי כַאֲשֶׁר הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה עֹמְדִים לְפָנַי נְאֻם יְהוָה כֵּן יַעֲמֹד זַרְעֲכֶם וְשִׁמְכֶם."

מלבי"ם:

"כי כאשר השמים החדשים" שהזכיר בסימן הקודם הנני בורא שמים חדשים, שהנמצאות כולם לא יקבלו עוד שינוי והפסד, והם "עמדים לפני" שיהיו מתוקנים שיעמדו אישיהם ולא יופסדו, "כן יעמד זרעכם ושמכם", זרעכם לא יכלה ע"י הריגות וחרב, ושמכם לא יכלה ע"י שינוי דת לעבודת עכו"ם, כי תשארו קיימים בין באושר הגוף בין באושר הנפש"

.

עדיין לא התברר לי כראוי האם המהלך הזה של תיקון הוא גם אצל אפלטון ואריסטו או שאצלם העולם כמו שהוא כעת יהיה לנצח בדרך של התהוות והפסד. אצל הרמב"ם יש מקומות שנראה כמו המהלך שהעולם ימשיך לנצח בעתיד כמו שהוא כעת, ויש מקומות שמדבר על השלמה ותיקון. ונראה שאין סתירה בין שני המבטים האלה אלא המבט שלפיו הכל יימשך לנצח כמו שהוא כעת, הוא כלי למבט היותר פנימי של התיקון, והיחס ביניהם הוא כמו נפש וגוף, וזה עניין עמוק וארוך ולא כאן מקומו.

.

.

עד כאן הוא עניין האפשרות. בחומר הראשון יש את כל האפשרויות, בכל יסוד שהצטייר בו יש פחות אפשרויות ממנו, ובכל חומר שנוצר מהרכבה מזגיית של ארבעת היסודות יש פחות אפשרויות, כל חומר לפי מה שהוא. בחתיכת מתכת יש אפשרות להיות סייף ובמים אין אפשרות להיות סייף.

.

.

העניין של להיות קיים בהווה בכח הוא עניין אחר לגמרי. דבר לא קיים בהווה בלי שהצורה שלו תהיה מצויירת בחומר ומאוחדת איתו. יש מקומות רבים שאריסטו אומר שהעצם, כלומר מה שנמצא, הוא הצורה, המהות. ויש מקומות שהוא אומר שגם החומר הוא עצם, אולי אפילו במובן הכי ראשוני אמיתי ומוחלט (כמו שאמר בקטגוריות פרק ה'), אבל זה רק בצירוף הצורה המלובשת בו, לעולם לא לבדו.

.

הצורה של אדם לא מלובשת בעפר, לכן האדם בהווה לא קיים בכח בעפר. בעפר יש אפשרות שיתהווה ממנו אדם, זה אומר שאפשר שבעתיד תתלבש בעפר צורת אדם ואז יהיה קיים אדם. כעת לא קיים אדם כלל בעפר כי צורתו עכשיו לא מלובשת בעפר, אבל יש אפשרות שבעתיד תתלבש צורת אדם בעפר ואז יהיה קיים אדם. בהווה זו רק אפשרות ולא קיום.

תינוק הוא אדם בכח. ההגדרה של אדם הוא חי חושב. תינוק לא חושב ולכן אינו אדם. בהווה הוא מין של בעל חיים. הוא לא שונה מטלה או צבי צעיר גוזל של יונה וכיו"ב. הם חיים ויש להם דמיון ורגשות וגם לתינוק יש. ולכולם אין שכל.

באנגלית תקנית על תינוק אומרים it, ולא he או she. כמו שאומרים על בעל חיים. כי זה מה שהוא עכשיו. בעתיד כשיהיה גדול, אז יהיה אדם.

אבל מי שיש לו יכולת התבוננות, יכול לראות בתינוק אדם גמור, מכח האדם שהוא יהיה בעתיד. יש כאן בהווה אדם שקיים בדרך קיום של בכח.

אריסטו אומר בתחילת פרק ח' שהקיום בפועל, כלומר כשהצורה מצויירת בחומר באופן גמור, הוא קודם (prior) מבחינת ההגדרה, וההוויה, לקיום בכח. וגם מבחינת הזמן יש צד שבו הוא קודם.

.

הצורה של אדם בוגר היא המקור שממנו נולד הקיום של האדם בכח שאפשר לראות בתינוק. שהרי לראות בתינוק שקיים שם אדם בוגר, בכל דרך שהיא, בכח או בפועל, מצריך שתהיה מצויירת בחומר שלו צורת אדם בוגר. בלי צורה אין קיום כלל ועיקר. הצורה היא העצם, היא הקיום.  מה שבתינוק אפשר לראות צורת אדם, זהו רק משום שהצורה של אדם בפועל משתקפת בתינוק בדרך כלשהי והיא זו שגורמת שאפשר לראות בו עכשיו אדם. רק כיוון שהצורה של אדם בוגר לא מלובשת בתינוק באופן גמור אנו אומרים שאינו אדם בוגר בפועל גמור אלא רק בכח. כי הצורה אכן מצויירת בו אבל לא בציור גמור אלא רק בציור שמצייר את הפוטנציאל שגנוז בו, בדרך ראייה מעמיקה ומיוחדת שרואה כבר בהווה את מה שעתיד להצטייר. איזהו חכם הרואה את הנולד. זו לא ראיה רגילה, אבל היא גם ראיה גמורה והיא רואה את צורת הנולד כבר מעכשיו ומכח זה מה שיוולד כבר עכשיו קיים, רק כיוון שזו ראייה של הפוטנציאל ולא של מה שכבר מממומש זו נחשב קיום בכח בלבד.

יש כאן היפוך של הזמן. כשמדובר על אותו פרט מסויים אריסטו אומר שבוודאי מבחינת הזמן קיים קודם בכח ורק אחר כך בפועל.

ההסתכלות על צורתו שבפועל היא הסתכלות על עתידו, ורואים את עתידו עכשיו ומביאים את העתיד לכאן, להווה, ומכוחו שרואים כבר בהווה את הדבר כקיים בהווה בדרך קיום של בכח. שהרי קיומו בצורתו והיא תצטייר בו בציור גמור רק בעתיד. אריסטו מדגיש שהבפועל קודם לבכח. כי קודם רואים את הצורה שבעתיד, ורק אחר כך נולד מזה הסתכלות לראות את הצורה הזו עצמה גם בהווה כצורה פוטנציאלית. לכן הצורה שבעתיד היא ההתחלה של ההוויה של מה שקיים בכח עכשיו.

.

מסופר על מיכלאנגלו שאמר על פסל שיצר, שהפסל היה כבר גמור כמו שהוא בגוש השיש, והוא רק הוריד את מה שמיותר.

כל פסל מגולף זה כך. רק המעלה המיוחדת של מיכלאנג'לו היא הראייה. פסל בינוני לא רואה מראש את הצורה העתידית של הפסל במלוא שלמותה ובהירותה. הוא מגשש באפלה, רואה רק את החומר ומחפש מה אפשר לעשות ממנו, ולאט לאט מגלה את דרכו כל פעם מעט, עד שלבסוף יוצא לו פסל שמשביע את רצונו. (או שהשלב הזה היה בשרטוט ואחר כך הוא רק ביצע את השרטוט). היכולת לראות מראש את העתיד השלם הגמור, ומכח זה לראות בהווה את המציאות הפוטנציאלית של אותו עתיד, היא נדירה ומיוחדת.

.

כך גם בעל מלאכה אמיתי, במובן העמוק, כשרואה חתיכת ברזל הוא כבר רואה את הסייף הממורט הגמור שנמצא בה כבר עכשיו, ומכח הראיה הזו הוא עושה את מלאכתו. ממלאכה כזו יוצא דבר עשוי בעל איכות אחרת לגמרי מאשר ממי שלא רואה את הצורה השלמה כשהיא עדיין בחומר.  לדבר שנעשה כך יש איכות רוחנית של חכמה, כי הוא יליד חכמה, של איזהו חכם הרואה את הנולד. הוא רוחני במהותו, גם אם הוא רק סכין.

.

.

העבודה שלי היא טיפול בתינוקות רכים. רוב המבוגרים מנותקים מהחלק של התינוק שיש בהם, הנפש הבהמית. אותו חלק שדומה למה שיש אצל בהמה. רגשות בלי מחשבה. הם חיים רק ברובד של שכל, וזה לא שכל עיוני שרואה את המציאות הרוחנית המופשטת, אלא שכל מילולי שהוא ריק ושטחי. ולכל היותר מתאר במילים את מה שתופש כח הדמיון, והופך את רשמי הדמיון למחשבות מילוליות.

אצל תינוקות אין מחשבות מילוליות. לכן מבוגרים לא יכולים להיות בקשר איתם. הם רק מתפעלים כמה הם חמודים. התפעלות כזו יש בה תשומת לב והארת פנים, אבל היא לא קשר. אם הקשר מבוסס רק עליה התינוק בודד, ומבחינה רגשית הוא מוזנח. זה קצת דומה לנשים יפות במיוחד שהכל מתפעלים מהיופי שלהם והן יכולות להרגיש בודדות ומוזנחות מצד מה שהן אדם.

המקסימום שאני מצליח להשיג בעבודה שלי, הוא להתחבר קצת עם התינוק שבתוכי, ומכח זה להיות מסוגל להבין ולהשתתף ולהזדהות עם התינוק שבו אני מטפל, ולתת לו תחושה שהוא לא לבד, שמישהו רואה אותו.

אבל זה עדיין לא מלאכת החינוך האמיתית. אמרו חז"ל שהמלמד בן חברו תורה כאילו ילדו. לחנך ילד, ללמד אותו, זה להוליד אותו.

מחנך אמיתי יכול לראות את האדם השלם, הבוגר, שהוא הילד הזה בעתיד. הוא האפשרות שגנוזה בילד הזה להיות. אמרתי את זה לאשתי שאיתה אני עובד, והיא אמרה שלראות בילד את המבוגר שהוא עתיד כאפשרות להיות זה לא דבר טוב, זו לא המטרה, כי להיות מבוגר זה אופן קיום נחות יותר מלהיות תינוק. כי תינוק הוא אמיתי ופתוח וחי ונוכח, ואמנם חסרה לו המחשבה המילולית אבל זה לא חסרון של משהו בעל ערך, וכל הרגשות שלו כבר קיימים ומפותחים ושלמים לא פחות משל מבוגר. ומבוגר מסתתר מאחרי מילים וחומות ומנוכר ולא נוכח ולא חי.

אני מביא את זה להבהיר שאריסטו לא מדבר על המציאות כמו שהיא, אלא על המציאות האידיאלית. הוא פילוסוף, לא איש מעשה ולא מדריך מעשי. האדם המבוגר האידיאלי הוא אדם שמחובר לגמרי לחיים ולכל חלקי נפשו, אמיתי וחי וגלוי ופתוח ומחובר, הכל יותר מתינוק כיוון שהוא מפותח ושלם יותר. ועוד יש לו שכל עיוני שמחבר אותו לבורא, לשורש החיים העליונים, לאהבה העליונה שכותב עליה הרמב"ם בהלכות תשובה פרק י' ובהלכות יסודי התורה פרק ב'.  בחיבור שהוא חי כמו אש, וממנו הוא מתחבר לכל רבדי נפשו ולכל רבדי החיים בחיבור של אש, של מסירת נפש, ולתינוקות אין את זה.

זו צורת האדם הבוגר האידיאלי שבה אנו מדברים, שמי שהוא חכם הרואה את הנולד רואה אותה קיימת כבר בקיום פוטנציאלי גם בתינוק.

מי שכבר רואה את זה כקיים עכשיו, הוא רק מוריד את המיותר, כמו עבודת הפיסול של מיכלאנג'לו.

חינוך שלא רואה את זה, מנסה לעצב את הילד. רואה בילד חומר גלם סתמי, שאפשר ליצור ממנו משהו לפי ראות עיני המבוגר שמחנך. חינוך כזה חונק ושובר ומסרס. הוא מייצר רובוטים מאולפים ומתים.

חינוך שמבוסס על ראייה מראש של מה שהילד יהיה כשיהיה בוגר, אותה צורה שלו עצמו שילבש בעתיד וכבר עכשיו אפשר לראות אותה בדרך של קיום פוטנציאלי, למי שיש ראיה כזו, לא רואה שום דבר אחר חוץ מהילד עצמו, זהו חנוך לנער על פי דרכו, לפי מה שהוא. המחנך לא נוגע בילד, לא מעצב אותו,  לא משנה אותו ממה שהוא אפילו  לא כמלוא נימה. הוא משאיר אותו בדיוק כמו שהוא, ורק מוריד את המיותר.

לכן הבאתי לעיל ש"לעשות" בעמקו הוא מהלך של תיקון המציאות. זהו רק בעשייה כזו, שרק היא עשייה אמיתית, רק היא התממשות של החכמה. מי שכל רואה כל דבר ועושה כל דבר חייו אחרים לגמרי ממה שאנו יכולים לשער. הם באמת חיים ובאמת עשייה, ולא רק גישוש באפלה ודשדוש במי אפסיים כמו החיים שלנו.

.

.

אם אומרים לאנשים שתינוק זה לא אדם, רק בעתיד אולי הוא יהיה אדם אבל עכשיו לא. ולכן יש לדבר עליו בלשון it, ולא בלשון he, או she, מתקוממים ואומרים הוא כן אדם.

לפעמים זה רק בגלל שאנשים כל כך איבדו את התפישה שיש שכל עיוני שהוא בעל ערך, ואת השכל המילולי הריק אינם מעריכים (ובצדק), שמבחינתם האדם באמת אינו אלא עוד מין של בעל חיים ואין הבדל בינו לבין כלב או פרה. ותינוק הוא מצב נקי וטהור ויפה וחי של אדם ולא חסר לו כלום. מזה גם באה המחשבה שלאכול בעלי חיים זה רצח ושיש להם זכויות שוות לבני אדם.

.

אבל ייתכן שזה גם בגלל תפישה עמומה כלשהי שרואה כבר את האדם הבוגר כקיים עכשיו בקיום פוטנציאלי בתינוק. אמנם זו לא ראיה ברורה של הצורה של אדם. הרי גם בבוגרים איננו רואים את הצורה של אדם.

.

.

עבדתי בעבר גם עם קשישים סיעודיים, שחלקם איבדו את צלילות הדעת וחלקם איבדו את כל הדעת לגמרי, וישבו כל היום בוהים בקיר בלי לומר מילה ולהראות שום סימן של תודעה אנושית. חלק כל היום בכו או צעקו, וחלק דימדמו בקרעי מחשבות שלא קשורות למציאות ולא זו לזו. אין שום דרך לדעת מה מתרחש בנפשם פנימה.

כיון שהגדרת אדם היא חי חושב, לפחות שהוא חושב בכח, ואלה לא חושבים וגם אין בהם אפשרות עתידית שיחשבו, הם לא מוגדרים כאדם. גם נגד זה הנפש מתקוממת. כאן יש מהלך הפוך. אריסטו בפרקנו מדבר על הסתכלות על העתיד והבאת העתיד להווה מכח ההסתכלות הזו, שכבר רואים בהווה את העתיד שיבוא, ולכן העתיד כבר קיים עכשיו בהווה בדרך של קיום פוטנציאלי.  אצל קשישים כאלה רואים את העבר ועל ידי ראיה זו מביאים את העבר להווה, ורואים את צורת העבר בהווה ומכח זה רואים שהם אדם.

ובברכות ח' ב':

"הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דאמרינן לוחות ושברי לוחות מונחות בארון"

והמהר"ל כתב בנתיבות עולם תורה י"ב:

" ועוד יש לך להבין מה שאמר שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון, כי כאשר כבר אמרנו כי אין התורה אצל האדם כשלימות לפיכך אף שברי לוחות היו מונחים בארון, כי אמות הארון השלם שבורות, לומר לך כי אין התורה אצל האדם כשלימות, ולכך כאשר נשתכחה התורה ממנו ונשברה יש לו המעלה הראשונה, כי אי אפשר שלא יהיה אצלו רושם מה שנשאר אצלו מן התורה שהיה לו, לכך יש לו המעלה הראשונה, ואינו דומה כאשר לא קבל את התורה רק מעט שאין נקרא זה שברי לוחות אבל כאשר היה לו התורה ונשתכחה הימנו יש אצלו מן התורה שהיתה אצלו רושם מה, ויש לו המעלה הראשונה, ודבר זה ענין עמוק מאוד:"

מה שכתב כי אמות הארון השלם שבורות, הכוונה שמידות הארון היא ארכו שתים וחצי אמות ורחבו אמה וחצי וגבהו אמה וחצי. האמות שבורות כלומר יש בהן חצי.

העניין הוא שהתורה היא לא צורה שמתלבשת בחומר (הוא שכלו של הלומד), בהתלבשות שלמה, אלא תמיד חלק ממנה עדיין בכח ורק חלק ממנה יצא אל הפועל. צורה שהתלבשה לגמרי, כבר יצאה מתחת התנועה של בכח ובפועל, ויצאה מתחת הזמן והיא נצחית. האדם לא יכול לזכות לתורה באופן כזה, אלא התלבשות צורת התורה בו היא תמיד חלקית, תמיד חלק כבר התלבש וחלק עדיין לא ויש תנועה מזה לזה.

הזמן הוא צלם נע של הנצח, כמו שכתב טימיאוס (עיין לעיל רשימה 60 ביאור בזה, ושם הבאתי דברי יאמבליכוס ושרטוט שמתאר את שיטתו מתוך מאמר של ד"ר יאיר שליין שנותנים קצת יותר בהירות בעניין הזה). הוא התגלות חלקית של הנצח, שכיוון שהיא רק חלקית היא משתנה כל פעם להיות חלקית מזווית אחרת. מכיוון שכל הרגעים של הזמן הם גילוי של אותו נצח, יש אפשרות להיות נמצא ברגע אחד של זמן ולראות מהזווית של רגע אחר.  זו הכוונה של איזהו חכם הרואה את הנולד. הוא נמצא ברגע זה של הזמן וכבר הוא רואה את הנצח מתגלה ברגע של העתיד. למשל אם אדם מקיף פיל במעגלים, מכל זווית שהוא נמצא בה הוא רואה פיל אחר, הפיל נדמה לו דו-מימדי ופעם הוא רואה מקדימה ואז יש שתי אוזניים וחוטם באמצע ואין זנב, ופעם הוא רואה מהצד ואז יש אוזן אחת והחוטם לצידה והזנב בקצה השני וכן הלאה. וזה נראה שכל פעם הוא רואה חיה דו-מימדית אחרת. אם הוא חכם, הוא יכול לצרף את הזוויות של הפיל שהוא כבר ראה, להבין שהכל הוא פיל אחד, להרכיב מהזוויות שכבר ראה תמונה משוערת תלת-מימדית של הפיל, ולשער איך יהיה נראה הפיל מהזווית שהאדם יראה בעתיד. זהו העניין של איזהו חכם הרואה את הנולד. זוהי הראיה של העתיד כקיים כבר בהווה בדרך של קיום פוטנציאלי. זה הרי סתירה, אם זה קיים בעתיד זה הרי לא קיים בהווה. להוסיף את המילה "פוטנציאלי" למילה "קיים" לא מועיל. כי פוטנציאל הוא אפשרות, אכן יש אפשרות אבל היא לא התממשה עדיין, ואם היא תתממש זה יהיה רק בעתיד, ולכן רק בעתיד הדבר יהיה קיים ובהווה הוא לא קיים. רק בגלל שהנצח הוא אחד וקיים תמיד, וכל רגעי הזמן הם גילוי חלקי של הנצח, צלם נע של הנצח, לכן אותו נצח שנראה בעתיד הוא כבר קיים גם בהווה, ורק מכח זה אפשר לומר שמה שבכח כבר קיים עכשיו בדרך של קיום בכח.

זוהי העבודה של קניית החכמה שהיא לצאת מכבלי הזמן אל הנצח, ולכן בעל החכמה הוא זה שזוכה לעולם הבא הנצחי.

.

באופן כזה אפשר גם לראות את העבר בהווה, כיוון שהכל הוא אותו נצח ומה שראינו בעבר לא חדל מלהתקיים, כיוון שהוא נצח, רק שבהווה אנו רואים אותו מזווית אחרת. לכן בליל הסדר  איננו רק זוכרים מה שפעם יצאנו ממצרים אלא אנו עכשיו ממש יוצאים ממצרים, וכן בכל המועדים. זה הביאור של מה שאומרים שהזמן בתפישה המקראית הוא מעגלי. אותו זמן עצמו חוזר כל שנה וזה לא שאנחנו רק זוכרים מה שהיה פעם.

.

לכן כמו שהחכם רואה את הנולד והנולד קים כבר בהווה, כך גם העבר משאיר רושם והרושם של העבר הוא לא רק זכרון של מה שהיה פעם אלא הוא קיים בהווה. כיוון שהתלבשות התורה באדם היא בדרך של התנועה של מהכח אל הפועל יש בה את העניין שכל נקודת הווה מקופל בה גם הראיה של הנולד בעתיד וגם הרושם של מה שהיה בעבר, לכן זקן ששכח תלמודו עדיין הוא תלמיד חכם. וקשיש סיעודי דמנטי הוא עדיין אדם.

.

הראיה הזו היא מעלה גדולה ולא קל לזכות בה. לכם יש אנשים שמטפלים בקשישים לא צלולים ומזיזים אותם ממקום למקום כמו היו רהיטים. ויש אנשים (באופן גלוי ומוצהר ומאמין בצדקתו הכרתי את זה רק בציבור החרדי מלפני יותר מעשרים שנה (אומרים שעכשיו זה משתנה)) שחושבים שניצול מיני של ילדים קטנים מאוד הוא לא דבר חמור כיוון שהילד לא מבין ולא יזכור (עיין בזה אדם חי רשימה 24, מהאמצע).

.

.

כשאריסטו מבאר את העניין של משהו שקיים עכשיו בקיום בכח, הוא אומר כדוגמא את העניין של בריאות, שלא כל חולי יש בו בכח להיות בריא.

But we must distinguish when a thing exists potentially and when it does not; for it is not at any and every time. E.g. is earth potentially a man? No-but rather when it has already become seed, and perhaps not even then. It is just as it is with being healed; not everything can be healed by the medical art or by luck, but there is a certain kind of thing which is capable of it, and only this is potentially healthy.

בגוף חי כשהוא חולה, הבריאות נמצאת בעצם טבעו, בצורתו. מה שהזמן מרפא את המחלה, הוא משום שהטבע להיות בריא מונח בגוף החי, והוא מתלבש עם הזמן בחומר של הגוף וכך הוא מבריא. כי טבע הבריאות הוא עצם צורת הגוף האנושי. בריאות היא לא תכונה נוספת לגוף, היא לא מאפיין שלו. אין בקטגוריות מאפיין של חולה או בריא, כמו שיש לבן או שחור, גדול או קטן. כי בריא היא הצורה עצמה, קטגוריית העצם עצמה, וחולה הוא שהצור הזו אל יוצאת אל הפועל באופן המלא אלא מקצת ממנה בלבד יצא אל הפועל ומקצת נשאר בכח. כמו למשל שלבן שלא יצא לגמרי אל הפועל הוא אפור. אין אידיאה של אפור, אפור הוא אידאת הלבן הגמור שיצאה אל הפועל באופן חלקי (וכן אין אידיאה של פושר, כמו שכתב הרוגוצ'ובר על המורה נבוכים בסוף צפנת פענח על דברים עמ' שעט-שפ, אלא פושר הוא חם גמור שיצא אל הפועל באופן חלקי. וכמו שכתב במטאפיזיקה יוטא ז, 1057ב שורה 25), אפור הוא לבן חולה (כלומר שלא יצא אל הפועל עד הסוף) ופושר הוא חם חולה. יש את הצורה העצמית של הגוף, מהותו, וכשהוא לבוש בצורה הזו הוא בריא. חולי הוא העדר של הצורה היסודית של הגוף כיוון שיצאה אל הפעול רק באופן חלקי, ובריאות הוא התממשות מלאה של הצורה היסודית של הגוף בחומר שלו. כשאדם חולה צורת הבריא נמצאת בו ממש, כי היא עצם צורת האדם מהבחינה הגופנית, ואפשר לראות אותה בו כנמצאת בו עכשיו. לכן זו הדוגמה לקיום בכח בהווה.

חולי שלא יכול להרפא, וכגון שכרתו את ידו, מה שאינו יכול להרפא מונע את האפשרות לראות בו את הצורה השלמה כקיימת בו עכשיו, ואנו רואים בו צורה מקוטעת (על דרך שבאר במטאפיזיקה דלתא פרק כז).

 

 

דברי רבינו הלל מוורונה בנושא החילוק בין בכח לאפשרות:

2018-03-24-00_03_19-d794d79cd79c-d79ed795d795d7a8d795d7a0d794-d7a2d79c-d794d7a7d793d79ed795d7aa-d79ed795d7a8d794-d7a0d791d795d79bd799d79d-pdf2018-03-24-00_10_20-d794d79cd79c-d79ed795d795d7a8d795d7a0d794-d7a2d79c-d794d7a7d793d79ed795d7aa-d79ed795d7a8d794-d7a0d791d795d79bd799d79d_-pdf2018-03-24-00_13_18-d794d79cd79c-d79ed795d795d7a8d795d7a0d794-d7a2d79c-d794d7a7d793d79ed795d7aa-d79ed795d7a8d794-d7a0d791d795d79bd799d79d_-pdf2018-03-24-00_11_36-d794d79cd79c-d79ed795d795d7a8d795d7a0d794-d7a2d79c-d794d7a7d793d79ed795d7aa-d79ed795d7a8d794-d7a0d791d795d79bd799d79d_-pdf

.

.

.

* * *

.

.

.

מטאפיזיקה יוטא פרק ג' ד'

2018-10-27 14_33_15-Window2018-10-27 14_35_01-Window2018-10-27 14_35_30-Window

 

אריסטו מבחין כאן בין שוני (otherness) לבין הבדל (difference). שונה הוא כל מה שאינו זהה. כל דבר שקיים הוא שונה מכל דבר אחר אם אינו זהה לו (לפי האופנים והמובנים של זהות).

לעומת זאת הבדל הוא לא בין כל דבר לכל דבר. אין מקום לשאול מה ההבדל בין פיל לקור, או מה ההבדל בין פיל לצבע אדום. הבדל יש רק בדברים שיש ביניהם בסיס משותף. אפשר לשאול מה ההבדל בין שתי העגבניות ולהשיב זו גדולה יותר או זו אדומה יותר.

בשני הקטעים שסימנתי באדום בפרק 4, בצילום האחרון, בעמוד 1055א, אריסטו אומר שבין דברים ששייכים לסוגים שונים אין מקום לומר שיש ביניהם הבדל (שוני יש ביניהם שהרי אינם זהים), כי אין ביניהם שום מכנה משותף. זה כמו לשאול מה ההבדל בין פיל לצבע האדום. הם רחוקים מדי ואינם ניתנים להשוואה.

בהערה 1 בפרק ד' רוס שואל שבסוף פרק ג' אריסטו אמר שהבדל בין שני דברים יכול להיות הבדל בסוג שלהם. כלומר שני דברים מסוגים שונים יכול להיות ביניהם הבדל ולא רק שוני. ובפרק ד' כתב שיכול להיות ביניהם רק שוני, אבל הבדל לא יתכן בין דברים מסוג שונה, כיוון שאין ביניהם השוואה.

.

הנה כשמדברים על סוג ומין, יש את המין התחתון (infima species) שאין תחתיו מינים אחרים. למשל כלב וחתול (זני הכלבים כמו פודל וטרייר וכו' הם לא מינים שונים של בעל חיים אלא וריאציות על אותו מין, וקוראים להם זנים ולא מינים). יש מין אמצעי, למשל 'חי' הוא מין ממיני הגופים המוחשיים, לצד הדוממים והצמחים (הצמחים מבחינה מסויימת נכללים בחי וכמ"ש בעל הנפש ואכמ"ל). אבל יש תחתיו מינים כמו כלב וחתול. ביחס למינים שתחתיו הוא נחשב סוג וביחס לסוג שמעליו שהוא 'גוף מוחשי', הוא נחשב מין.

הסוג העליון הוא זה שאין מעליו שום סוג אחר, והוא רק סוג למינים שתחתיו ואיננו מין תחת סוג עליון ממנו. הסוגים העליונים הם הקטגוריות של אריסטו (עצם, כמות, איכות, יחס, זמן, מקום, קניין, מצב, פועל ונפעל). אלה הסוגים העליונים של ההוויה (supreme genera, summa genera, highest kinds). יש אופן של להיות בדרך של עצם, כמו סוס. יש אופן של להיות בדרך של מאפיין איכות, כמו לבן. לבן הוא דבר שקיים בטבע, אי אפשר להכחיש שחלק מהוויה האנושית בטבע היא שיש צבע לבן. אבל אם נבודד אותו לא נוכל לגעת בו כשהוא רק לבן בפני עצמו ולא משהו שהוא בצבע לבן. הלבן קיים רק כצבע של משהו ולא כדבר עצמאי, זה לא אומר שהוא לא קיים וזה לא אומר שהוא קיים כמו שכלב קיים. זה קיום במובן שונה, קיום כמאפיין של עצם ולא כעצם. להיות עצם זה אופן מסויים של 'להיות'. להיות מאפיין זה גם אופן מסויים של 'להיות'. זה מובן אחר של 'להיות'. מובן פחות אמיתי ראשוני ומוחלט, אבל עדיין מובן מסויים של 'להיות'. זה סוג אחר של להיות. בסוג הקיום של מאפיין איכות קיימים כל הצבעים וכל שאר האיכות של עצמים. בסוג הקיום של מאפיין כמותי קיימים כל המאפיינים הכמותיים של העצמים.

אפשר היה לחשוב שיש מושג כללי של 'נמצא', שכל המובנים האחרים של 'נמצא' הם מינים תחתיו והוא הסוג העליון. אריסטו מבאר במטאפיזיקה גמא שאי אפשר להסתכל על נמצא כעל הסוג העליון. לכון נשאר הקטגוריות הן הסוגים העליונים של ההוויה, וכן מפורש בלשון אריסטו במטאפיזיקה דלתא פרק ו, 1016ב שורה 33. ושם סוף פרק כח, 1024ב שורה 16.

.

לשונו שהעתקתי לעיל בסמוך מפרק ג':

but that which is different is different from some particular thing in some particular respect, so that there must be something identical whereby they differ. And this identical thing is genus or species; for everything that differs differs either in genus or in species, in genus if the things have not their matter in common and are not generated out of each other (i.e. if they belong to different figures of predication), and in species if they have the same genus (’genus’ meaning that identical thing which is essentially predicated of both the different things).

כשהוא מדבר כאן על סוג, genus, וודאי בהכרח כוונתו לסוג העליון. שאם לא כן אין שום חילוק בין מין לסוג, שהרי כל סוג מלבד הסוג העליון הוא גם מין, ואין שום הבדל אם יש למין מינים תחתיו או שהוא המין הכי נמוך, אין טעם לפרק את שניהם ולהבדיל ביניהם. וכן מבואר מלשונו:

different figures of predication (הפרדיקטים, המאפיינים, הם הקטגוריות)

וכן ב 1054ב שורה 35 הוא אומר :

the same line of prediction

.

הוא אומר שכדי שיהיה הבדל דברים צריכים משהו משותף שהוא מין משותף או סוג משותף. הוא מכנה את הסוג המשותף כחומר משותף (וכמו הניסוח שלו במטאפיזיקה דלתא סוף פרק כ"ח:

Those things are said to be ‘other in genus’ whose proximate substratum is different, and which are not analysed the one into the other nor both into the same thing (e.g. form and matter are different in genus); and things which belong to different categories of being (for some of the things that are said to ‘be’ signify essence, others a quality, others the other categories we have before distinguished); these also are not analysed either into one another or into some one thing.)

.

הקריאה בלשונו תהיה:

for everything that differs differs either in genus or in species, in genus if the things have not their matter in common and are not generated out of each other

כל דבר נבדל מדבר אחר או בסוג או במין. בסוג אם אין להם מצע משותף, ואז יהיה ביניהם רק שוני ולא הבדל, ובמין אם יש להם מצע משותף (שהם מאותו סוג) ואז יהיה ביניהם הבדל.

מה שמבלבל כאן הוא הלשון

for everything that differs differs either in genus or in species

"differs" פירושו הבדל ולא שוני, ולפי זה אם נוקטים שהלשון מדוייק יוצא שגם אם הסוג שונה יש כאן הבדל ולא שוני. אבל באמת הרי לא היה יכול לומר כאן שוני, כי כשהחילוק בין הדברים הוא במין זה הבדל ולא שוני, והוא דיבר גפם על זה, ולכן נקט כאן את הלשון "differs" כלשון כללית שמתפרשת גם על הבדל וגם על שוני, ובחילוק בסוג הוא שוני ובחילוק במין הוא הבדל.

הרי חילוקי הלשונות האלה אינו קיים בשפה המדוברת, ואריסטו מדברת בשפה המדוברת. הוא נקט שתי מילים נרדפות ובחר לצורך הרגע להשתמש בזו במובן כזה ובאחרת במובן אחר, כדי לבאר את החילוק בין שוני להבדל, אבל לא שבאמת המילה "הבדל" נאמרת אך ורק במובן הזה ולא במובן של שוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.