אחר כך כתבתי תרגום עם הערות לספר הרמיזות וההערות, ושם הדברים הרבה יותר מדוייקים ומבוארים ממה שנכתב כאן.
.
.
הרמיזות וההערות ב – חלק א פרקים 17-27
"הרמיזות וההערות" ("אל-אשאראת ואל-תנביהאת" Remarks and Admonitions) חלק שני ושלישי (פיזיקה ומטאפיזיקה), מאת אבן סינא.
הספר נמצא כאן (בתרגום לאנגלית): הרמיזות וההערות מאת אבן סינא – חלקים ב'-ג' (הספר עצמו מתחיל מעמ' 59).
הביאור על הספר "הרמיזות וההערות" מתחיל מרשימה 67 לעיל. זהו ספר עמוק מאוד וקשה להבנה, ויש ללמוד אותו מההתחלה לפי הסדר. מרשימה 67 הכל הוא רצף אחד של כתיבה, והחלוקה לרשימות היא רק מסיבות טכניות.
אני מתייחס בכתיבה לכל הטקסט של אבן סינא, ואני מעתיק רק חלקים מעטים ממנו. לכן יש להוריד את הקובץ ולראות את כל הטקסט.
עמ' 68-69
פרקים 17-18
צורת התלת מימדיות יש בה תיאור של הבדלים בין העצמים והגדרות של מקום של העצמים. מצד צורת התלת מימדיות בפני עצמה, וגם מצד החומר המוחשי, אין מה שיגרום לשוני בין העצמים ובין המיקום של כל עצם ועצם, ואין מה ששיגרום שעצמים מתחברים או פועלים בשיתוף.
אם אין הבדל במיקום ובצורה ובחיבור הרי גם אחרי הבוהו, אחרי צורת התלת מימדיות, הכל יישאר עדיין נקודה אחת כמו שהיה לפני הבוהו, בתוהו. כלומר לא יהיה כלל בוהו. כל עניין התלת מימדיות הוא לפנות מקום לשוני וריבוי ויחסים. זה מכריח קיום של צורות אחרות מלבד צורת התלת מימדיות. צורות חיצוניות לעצמים, שקובעות את המהות של העצמים, ובכך את השוני ביניהם, וממילא את השוני במיקומם וביחסים ביניהם. אם אין מקור חיצוני לעצמים שקובע, לא יהיה מה שיקבע את השוני ביניהם, כי מצד עצמם הם זהים. ובוודאי יהי המה שיקבע הרמוניה ביניהם. כדי שתהיה הרמוניה מוכרח שכל אחד מהם ידע את מקומו ותפקידו ויחסו לאחרים, ואם כולם מצד עצמם זהים, לא תיתכן הרמוניה. זה מכריח מקור חיצוני.
אם יש שני עצמים שונים אם יחס הרמוני ביניהם זה מכריח עצמם שלישי שקובע לגביהם והוא זה שמסדר אותם זה ביחס לזה.
ממילא מוכרח מזה שכל העולם נקבע מכח מקור אחד חיצוני לו. כי אם יש שני מקורות, מה ימנע שהם יהיו זהים ומה יסדר את ההרמוניה ביניהם.
זה הסוד שמדובר בו כאן, וכמו שכתב עניין זה במורה נבוכים א' ע"ב, שכל המציאות היא עצם חי אחד, וכל העצמים הם איברים של אותו עצם. ומקור הדבר בטימיאוס של אפלטון.
הצורות האלה אינן מאוחרות בסדר ההוויה לצורת התלת מימדיות. כי אם אין צורות שקובעות את השוני והסדר הרמוני, הרי לא תיתכן תלת מימדיות, כי כשהכל זהה ואחד הכל הוא נקודה זה התוהו, החומר הראשון, ולא התפשט עדיין הבוהו.
אלא מייד עם בריאת החומר הראשון הוכרח שתחול בו צורת הבוהו, ובעת ובעונה אחת גם הוכרח שיחולו בו הצורות העליונות שהן האידיאות, שבהן יש את הסדר ההרמוני של האיברים. עיין במה שכתבתי בהערות על המורה נבוכים, על א' ע"ב, שיש שני קווים של השפעת הצורות. יש צורות שהן מצד החומר עצמו, והן נמשכות לעולם התחתון מהגלגל העליון שהוא גוף חומרי, וראשיתן היא הצורה של התלת מימדיות. ויש צורות שבאות מצד השכל הנבדל ומשתלשלות מהשכל הנבדל הראשון לפי סדר השכלים הנבדלים עד השכל הפועל, שהוא נותן הצורות בארץ.
.
.
.
(העתקה מקטע שנכתב לפני זמן מה:
Chapter 18. remark: Concerning the Fact That, in Addition to Matter, There is Necessity for External Determinants of the Corporeal Form (p. 212)
You must know that the existence of the subject24 is also not sufficient for determining a corporeal form. If it were, the already-mentioned similitude [in quantity and shape] would be necessary.25 Rather (p. 213), that whose states are different requires external determinants and states that work together in harmony to determine the required quantity and shape.26 This is a secret that will help you understand other secrets.27
הערות:
24. That is, the matter.
25. Because matter is one. But the similitude in quantity and shape is actually not necessary. The conclusion to be drawn is that there are other factors in addi- tion to matter that determine or individuate the corporeal form.
26. Ibn Sina does not specify here what these external determinants and states are. But, according to al-Tusi, “These determining factors are “the agent causes—the celestial powers and the terrestrial states, which are the prior forms, the natural changes, and the external forces. All of these are agent causes for the individuation of the forms. [These agent causes are opposed to] matter, which is a potential cause” (Commentary, Part Two, p. 213).
27. Among these secrets that al-Tusi points out are (1) the existence of an old principle from which the individuation in matter occurs when matter is prepared to receive such individuation, and (2) the existence of a body that has a permanent continuous motion; in short, the causes that organize and regulate the universal system (213).
כאן הוא כותב את הסוד שכתב הרמב"ם במו"נ א' ע"ב, שעולם כולו איש אחד.
וכתב שם במו"נ:
"הנה כן צריך לך שתצייר כל זה הכדור איש אחד, חי מתנועע בעל נפש, כי זה המין מן הציור הכרחי מאד, כלומר מועיל מאד במופת על היות האלוה אחד, כמו שיתבאר. ובזה הציור יתבאר גם כן שהאחד אמנם ברא אחד, כמו שאי אפשר שימצאו אברי האדם בפני עצמם, והם אברי אדם באמת, רוצה לומר שיהיה הכבד בפני עצמו או הלב בפני עצמו או בשר בפני עצמו – כן אי אפשר שימצאו חלקי העולם קצתם מבלתי קצתם בזה המציאות המיושב אשר דברינו בו, עד שימצא אש מבלתי ארץ, או ארץ מבלתי שמים, או שמים מבלתי ארץ. וכמו שבאדם כח אחד יקשור אבריו קצתם בקצתם וינהיגם, ויתן לכל אבר מה שצריך שישמור עליו תקונו וידחה ממנו מה שיזיקהו; והוא אשר בארו אותו הרופאים ואמרו: הכח המנהיג גוף החי, והרבה פעמים יקראוהו טבע – כן בעולם בכללו כח יקשור קצתו בקצתו, וישמור מיניו שלא יאבדו, וישמור אישי מיניו גם כן מדת מה שאפשר לשמרם, וישמור גם כן קצת אישי העולם."
.
.
ובחלק ב' פרק א' כתב:
"דרך אחר ביחוד, כבר התבאר (בפרק ע"ב חלק א') במופת כי הנמצא כלו כאיש אחד נקשר קצתו בקצתו, ושכחות הגלגל מתפשטות בזה החמר התחתון ומכינים אותו, ומן השקר עם זה אשר התבאר שיהיה האלוה האחד מתעסק לבדו בחלק מחלקי זה הנמצא והאלוה השני יתעסק לבדו בחלק אחר, מפני שזה נקשר בזה"
.
אבן סינא כותב את זה כאן כשהוא כותב שהשוני בין הנמצאות בתואר ובגודל, נובע מכח חיצוני להם שהוא הרמוני. הכח מוכרח להיות חיצוני להם, שהם לא כן כולם יהיו זהים. והכח מוכרח להיות הרמוני, שאם לא כן הם ישמידו זה את זה.
המשל הוא מאיברי הגוף. גוף האדם נוצר מתא אחד שהוא ביצית מופרית. התא הזה מכפיל את עצמו, ואת החומר הגנטי שבו (DNA). אם כל המידע שיש לתא הוא רק ממה שיש בתוכו, מהחומר הגנטי שבו, בהכרח ככל שהתא יכפיל את עצמו יווצר עיגול מורכב מתאים זהים זה לזה. שהרי כל תא המידע שבו נולד מהכפלה של התא הראשון, ולכן המידע שבכל התאים זהה. אלא מוכרח שיש מידע שבא מחוץ לתאים שקובע את צורתם מיקומם וגדלם. והמידע הזה מקורו אחד, שהרי גידול סרטני בגוף הורס את הגוף (גידול סרטני הגדרתו שהוא לא פועל בתיאום הרמוני עם התאים האחרים). אם מקור המידע החיצוני שאינו שווה לכל תא יהיה מקור שונה לכל תא ותא, הוא לא יהיה בתיאום עם התאים האחרים, כלומר כל תא יהיה גידול סרטני לגבי התאים האחרים והגוף לא יתקיים. לכן מוכרח שיש מקור מידע חיצוני אחד, וממנו נובעת ההרמוניה, הוא מסדר את הכל בסדר אחד תואם. וכך האו בעולם, כל איבר שונה מהאחרים, ולכן מוכרח מקור מידע חיצוני לעצמים שיגרום לשוני הזה, וביחד עם זה הוא מקור אחד שמסדר את הכל בהרמוניה.)
עוד בעניין הצורה התלת מימדית, ביתר בהירות, עיין בתרגום המבואר של "הרמיזות וההערות" מאת אבן סינא, פיזיקה חלק א' פרקים ז' עד י"ז.
.
.
.
.
עמ' 69
פרק 19-20
בפרק 20 הוא דוחה את שתי האפשרויות הראשונות שהביא בפרק 19, לפיהן לחומר אין שום מציאות בפני עצמו וכל מציאותו נובעת רק מהצורה באופן מוחלט. גם לפי האפשרות השלישית שהיא האמיתית החומר מקבל מציאות מהצורה, כי חומר בלי צורה אינו נתפש כקיים. מכל מקום עדיין יש לחומר בחינה מסויימת של מציאות, שכשלעצמה קשה מאוד לתפוש אותה ואינה מציאות שלמה, אבל עדיין היא מציאות במובן מה. וכדברי אפלטון בטימאוס שהבאתי. הדחייה היא מכח שהצורה נפרדת מחומר זה ועוברת לחומר אחר. זו תנועת ההתהוות וההפסד המתמדת שבעולם. זה מראה שיש מציאות לחומר מצד עצמו, אם הוא רק מכח הצורה לא יתכן שהיא תעבור מחומר לחומר אחר.
החומר הוא יכולת תפישה חושית של הצורה. למשל אם יש קרן אור של פנס שמאירה בלילה, והאוויר נקי לגמרי, לא נוכל לראות את אלומת האור, ואם לא נראה את הפנס עצמו אלא רק את המקום שבו עוברת אלומת האור, לא נראה אור כלל. אם יש אבק או ערפל וכיו"ב עכירות, נראה את הקו של אלומת האור באוויר. אלומת האור היא משל לצורה והאבק משל לחומר. אם אלומת האור נעה ורואים את תנועתה, כי האור כל פעם משתקף באבק אחר שבמקום אחר, אנו יודעים מזה שגם האבק יש לו מציאות עצמית כמצע לאור.
האפשרויות 1 ו 2 בפרק 19, הן במשל כמו שהיה אפשר לראות את קרן האור עצמה בלי שיהיה אבק כלל. היא מהווה את החומר, כלומר את האפשרות שלה להיות נתפשת בחוש, מכח עצמה בלבד. זה כנראה מתייחס לעצמים המופשטים וכגון השכלים הנבדלים שהיותם חומריים הוא רק במה שהם לא אינסוף בלתי נתפש לחלוטין, וניתנים לתפישה שכלית אנושית מוגבלת שהיא ביחס לאינסוף הבלתי נתפש מצומצמת כמו תפישת חוש, וזה מונח בהם עצמם.
.
האפשרות הרביעית היא התפישה של כח הדמיון, שהחומר והצורה הם אחד גמור ואי אפשר לתפוש מציאות באופן שמחלק ביניהם, אלא רק בהיותם אחד גמור. הדמיון גם תופש שחומר בלי שום צורה אינו קיים, אבל באותה מידה אצלו צורה בלי חומר גם כן אינה קיימת. העצמים שהם חומר וצורה כאחד מעידים על בוראם, סיבה שחיצונית להם, אבל אינם מעידים שהוא נבדל מחומר.
האפשרות השלישית היא שהצורה היא הממציאה את החומר, והחומר לא ממציא את הצורה. בלי החומר הצורה תתקיים בלי שינוי, ובלי הצורה החומר מייד יפסד. והצורה יש לה שותף במה שהיא ממציאה את החומר, וזה כמובן מקור הצורות הוא הבורא. זו התפישה השכלית שיכולה לתפוש מציאות מופשטת מחומר.
וכן הביא בהערה 31 מאל טוסי לגבי האפשרות השלישית שהיא כמובן האמיתית מבחינה פילוסופית (שכלית. אם כי לא מבחינת כח הדמיון):
"According to al-Tusi, the secret intended here is that the cause of things is something separate, permanent, and other than matter, and from which the existence of matter overflows, not from it independently, but also by the additional help of the form. He asserts that the need of the matter for the form is demonstrated by the fact that it is impossible for matter to be free from the form, not as an individual form, but as a universal one, and that if the effect is one, as is matter, its cause must be one. Therefore, the cause of the existence of matter must also be one."
לענ"ד הסוד שהתכוון אליו אבן סינא כאן הוא שלגבי העצמים המוחשיים הוא לא מכריע בין האפשרות השלישית לרביעית. כי באדם יש גם כח הדמיון וגם שכל, וגם בעולם יש גם רובד זה וגם רובד זה, שהעולם הוא אחד עם התפישה האנושית.
.
לא מחקתי את הפירוש הזה לסוד שדיבר בו אבן סינא, כי יש בו צד שמועיל ללימוד. אבל אחר כך ראיתי שאין זה הביאור האמיתי. לגבי הביאור האמיתי עיין בתרגום המבואר של "הרמיזות וההערות" מאת אבן סינא, פיזיקה חלק א' פרקים י"א, כ', בהערות שם.
.
.
.
.
עמ' 70
פרק 21
You must know in brief that none of the corporeal forms (p. 221), or what accompanies them,32 is an unrestricted cause of the subsistence of matter.
הלשון unrestricted cause, היא משום שיש בחינה בה הצורה גורמת שהחומר יהיה קיים. ומבחינה זו היא קודמת לו בסדר ההוויה. החומר בלי צורה הוא קיים במובן עמום וחסר. כמו שמבואר בטימיאוס שהעתקתי. הוא לא 'קיים' במלוא מובן המילה. אין לו שום גבולות ומהות ואי אפשר לעמוד עליו. הוא תוהו, אדם תוהה עליו ואינו יודע מה הוא. אחרי שיש צורה נעשה עצם מוגבר ונתפש, ורק אז נעשה קיום במלוא מובן המילה. כך שהצורה לפי האמת היא סיבה לקיומו ל החומר, אבל היא לא סיבה במובן בלתי מסוייג (unrestricted) לקיומו של החומר, כי שורש קיום בבחינת מה יש לו כבר גם ללא הצורה, והצורה היא סיבה לקיומו של החומר רק בבחינת מה ולא באופן מוחלט וגמור ובלתי מסוייג.
.
corporeal forms פירושו התלת מימדיות של הגוף, התיאור המתימטי שלו. וכמו שהתבאר לעיל בעניין הבוהו.
מה שנלווה לצורות המתימטיות, הצורות שמלובשות בחומר המתימטי, הוא הצורות שמלובשות בחומר המוחשי.
למשל לתפוח יש טעם. הטעם המדוייק של תפוח זה הוא מקרה שמיוחד רק לו, שתלוי במיזוג המדויק של היסודות שבחומר שלו ברגע זה. מצד האידיאה, הצורה המופשטת, של תפוח, יש תחום מוגדר של אפשרויות טעם, במורה נבוכים זה מתורגם "רוחב". ספקטרום של טעמים מכאן עד כאן. מה שלתפוח יש טעם שהוא בתוך הרוחב הזה, הספקטרום הזה, נובע מהאידיאה ואינו מקרה.
(מורה נבוכים א' ע"ב:
"שאתה לא תמצא איש יהיה לו כבד עשרה כפלי כבד איש אחר, ותמצא איש נעדר הזקן או שער מקומות מן הגוף, או שיהיה לו זקן עשרה כפלי זקן איש אחר או עשרים כפל, וזהו הרבה בזה הכת (ר"ל יתרון השער והמראים), כן במציאות בעצמו מינים מכוונים מן ההויה קיימים נמשכים על סדר אין הבדל ביניהם אלא מעט, לפי רוחב המין ההוא בכמותו ואיכותו"
שם ב' י"ט:
"והיו בהם באלו המזגים המתחלפים הכנות מתחלפות לקבל צורות מתחלפות והצורות ההם ג"כ יהיו מוכנות לקבל צורות אחרות וכן תמיד, והצורה המינית האחת ימצא לחמר שלה רוחב גדול בכמותה ובאיכותה, ולפי הרוחב ההוא יתחלפו אישי המין, כמו שהתבאר בחכמת הטבע")
רוחב הטעמים האפשריים בתפוח, שהוא דבר שנובע מהצורה המופשטת, לא יכול להצטייר בתיאור המתימטי של תפוח. זה מוכרח להצטייר דווקא בחומר מוחשי. וכן רוב האיכויות ועוד הרבה מאפיינים.
.
the quiddity of the form פירושו אוסף של האיכויות שהן מהותיות לעצם ונובעות מהצורה שלו. מה שתפוחי בתפוח, התפוחיות שלו. זה עניין שמצטייר מהצורה דווקא בחומר המוחשי ולא בחומר המתימטי. אלה הצורות שמתלוות לצורות של התלת מימדיות שניתנות לתיאור מתימטי. מי שיכיר את העולם רק מכח תיאור מתימטי ולא יחווה אותו בחושיו לא יידע על ה quiddity של הצורות שבעולם.
ה quiddity בעצמו לא מסביר את מציאות העצם, כי התלת מימדיות של העצם כשלעצמה אינה תכונה (מאפיין) שלו באותו מובן שהטעם או הצבע הם מאפיינים שלו. אם לתפוח היה רק ה quiddity, הוא היה בעל טעם של תפוח וצבע ומרקם וכל המאפיינים מעין זה, אבל לא היה קיים בקיום תלת מימדי. העצם מצוייר בחומר המתימטי ומשם התלת מימדיות שלו. הוא מכנה כאן את התלת מימדיות קיום חיובי (positive existence). כלומר משהו שנברא יש מאין והוא כעת יש, המובן הראשון של 'יש' בהקשר הזה הוא שיש לו נפח. התלת מימדיות כלשעצמה היא עצמותו של החומר המתימטי, והגבולות המסויימים של העצם הם חיתוכי גבולות וקביעות מקום בתלת מימדיות הזו.
.
ההבחנה הזו בין החומר המוחשי לחומר המתימטי אינה עיקר הנושא של הפרק אלא באה בו כמצע לנושא כיוון שכבר למדנו אותה מקודם.
הנושא הוא שהחומר אינו קיים כעצם אך ורק מכח הצורה, לא הצורה של התלת מימדיות ולא הצורה של המוחשיות (ה quiddity).
לכאורה אם המרקם והטעם והלחות והמשקל והמידות וכל שאר המאפיינים של התפוח נובעים מצורת התפוח ולא מהחומר שלו, וכן היותו תלת מימדי נובע מצורת התלת מימדיות ולא מהחומר הראשון בעצמו, כי בחומר הראשון בעצמו אין שום מאפיין וגם לא שום מידות וממילא לא נפח, הרי מציאות התפוח כולו נובעת מהצורה שלו, וגם חומריותו המוחשית נובעת מהצורה שלו. שהרי המציאות המוחשית לכאורה היא רק אוסף של כל התכונות והמאפיינים שנתפשים בחושים, וכל אלה נובעים רק מהצורה.
כלפי זה אומר אבן סינא:
"But it had been learned that corporeal form is not defined in itself except by or with, among other things, limit and shape.35 It was also made evident that matter is a cause of both limit and shape.36 Thus matter becomes one of the causes by which or with which the existence of the prior form is completed by the completion of the existence of the form for matter. This is impossible.37"
מה שהחומר הראשון שהוא ההעדר, מאפשר את קיום העצמים, כתבתי על זה משל שזה כמו ילד שגדל בבדידות באי בודד, וההעדר, הגעגוע והחסרון, של הורים מצייר בנפשו ציורים של מגע חמים. או כמו שעקרה מציירת בנפשה ילד מכח ההעדר של ילד. לפי זה מובן שהחומר, כלומר ההעדר, הוא קודם או שווה בסדר ההוויה לצורות, ולא מאוחר להן. לא יצטיירו צורות בלי שיש העדר, הן לא יכולות להיות קודמות להעדר בסדר ההוויה.
הצורות המצטיירות בהעדר הן של משהו ממשי. הורים ממשיים או ילד ממשי. בלי שהיו קיימים הורים ממשיים או ילדים ממשיים לא היו מצטיירות צורות שלהם בהעדר. העדר צריך שיהיה העדר של משהו, והמשהו הזה יכול שיהיה לא-נעדר, כלומר הוא משהו שקיים באמת במקום מסויים ובדרך מסויימת כלשהי. אופן הקיום של הדבר הממשי שנעדר אפשר שאינו מוכר למי שמתגעגע אליו. אותו ילד בודד אפשר שהוא עיוור וחרש וחסר חוש מישוש ומעולם לא הכיר את גופו, ולא גוף של שום אדם או בעל חיים, ואין לו שום השגה באפשרות קיום של בעל חיים כלשהו. הוא מרגיש תחושה דומה למה שאנו מרגישים כשיד מלטפת את ראשנו בחמימות, אבל הוא מרגיש רק את החמימות, בלי היד והראש. ולא מקבל מזה ציור של אמיתת המציאות של מה שנעדר, אלא רק על אור שנובע ממה שנעדר, ואינו הדבר הנעדר בעצמו ממש.
במשל מה שנעדר הוא משהו מסויים מוגבל, הורים או ילד. בנמשל מה שנעדר הוא הבורא בבחינת היותו אין סוף. העדרו של הבורא גורם שיצטיירו בנפשנו צורות של אורו, שזה העולם, מהספירות, השכלים הנבדלים, ועד יתוש קטן בטבור הארץ. הצורות מוגבלות, רק כך אפשר לנו לתפוש אותן. הן ציורים, אור, שנובע דרך אספקלריית ההעדר מאמיתת מציאותו של הבורא שהיא אין סוף. באין סוף אין שום הגדרות ושום גבולות והוא בעצמו לחלוטין בלתי נתפש. ההעדר הוא המחיצה בין הבורא בעצמותו האינסופית לבין אורו הנתפש אצלנו שהוא מוגדר ומוגבל. כמו פריזמה מזכוכית שמעבירה את האור שנובע מהפנס ולא את תמונת הפנס עצמו.
הפריזמה הזו היא החומר הראשון. היא הופכת את הדברים למוגבלים, ולכן לנתפשים. זה הפירוש שהחומר מאפשר את קיום העצמים. אם הם לא מוגבלים הם 'אין'. החומר הוא בריאת יש מאין. 'יש' זה משהו שניתן לתפישה. מוגבל. החומר הוא מה שהופך את האיסוף למוגבל, בעל גבולות וצורה. אין צורה ללא גבול שמשרטט אותה.
זה הפירוש של מה שכתב אבן סינא:
"It was also made evident that matter is a cause of both limit and shape"
.
אעתיק שוב את הקטע:
""But it had been learned that corporeal form is not defined in itself except by or with, among other things, limit and shape.35 It was also made evident that matter is a cause of both limit and shape.36 Thus matter becomes one of the causes by which or with which the existence of the prior form is completed by the completion of the existence of the form for matter. This is impossible.37""
זה קטע קשה מבחינת הקריאה, וכמו שהמתרגמת כתבה בהערות.
פירושו לפענ"ד:
"Thus matter becomes one of the causes by which or with which the existence of the prior form is completed by the completion of the existence of the form for matter. This is impossible.37"
כשהוא כותב thus, הוא חוזר למה שכתב מקודם שהצורה היא הסיבה המוחלטת לקיומו של החומר. לפי זה החומר הוא חלק מהצורה, הוא מונח בהגדרת הצורה, לא חיצוני לה. אם היא הסיבה היחידה והמוחלטת לקיומו, הרי קיומו נובע רק ממנה, ומוכרח שיהיה מונח בה עניין החומר. הצורה היא הסיבה של הקיום, היא הפועל, החיים, היא בפועל גמור, ובכך הצורה היא הסיבה של הקיום של עצמה. נניח שהסיבה הקרובה לקיומו של ד' הוא ג'. הסיבה לקיום התפוח הוא עץ התפוחים. בסופו של דבר הסיבה לקיומו של ג' היא ב' והסיבה לקיומו של ב' היא א' וזה הבורא. הבורא הוא הסיבה הרחוקה של כל הקיום, אבל לכל דבר יש גם סיבה קרובה. הצורה היא הסיבה הקרובה של הקיום של עצמה, כי היא בפועל גמור, היא כח פועל נקי, השפעה גמורה, בלי צד מקבל. מבחינת הסיבה הקרובה היא לא מקבלת את קיומה. אם לחומר אין שום בחינת-מה של קיום עצמי, אלא קיומו נובע רק מהצורה, אם כן גם הוא סיבה לקיום, ואז הוא יהיה משפיע ולא מקבל, וההגדרה של חומר היא מקבל, בכח. לכן בסיום הקטע אבן סינא כותב שזה בלתי אפשרי. וחזרנו למה שכתב שהחומר יש לו שורש קיום בפני עצמו בבחינת-מה שאינו מאוחר לקיומה של הצורה מבחינת סדר ההוויה.
אבן סינא מאריך בזה, כי התפישה שלחומר יש שורש מציאות-מה בפני עצמה היא קשה עד מאוד, וכמו שכתב אפלטון. החומר הראשון הוא סוד הצמצום שכתב האר"י ז"ל, אותה מציאות בפני עצמה של העדר, של עיגול שהוא מקום פנוי. שהוא השער שבין האין-סוף לנבראים, וממנו נובע עצם המושג של להיות נמצא. וצריך הרבה עמל ועיון כדי להשיג את זה. אעתיק שוב את דברי אפלטון על הקושי בהשגת החומר הראשון, שהוא "מוקשה ומעומעם", והוא "בדרך תמוהה ביותר לוקח חלק במושכל והשגתו קשה עד מאוד". הוא כותב גם שהחומר הראשון מושג רק על ידי "שיקול דעת מסויים שאינו כשר מלידה". כלומר ממזר (במקום אחר הארכתי על איזה אופן של שיקול דעת מדובר):
.
.
.
.
.
.
.
.
עמ' 71
פרק 23-24
הבוהו הוא החומר החמישי
הגופים בעולם הם בתנועה מתמדת של התהוות והפסד. החומר מקבל את הצורה לפי המוכנות שלו לקבל אותה, והיא תלויה באופן המדוייק של מיזוג ארבעת היסודות שבאותו חומר. בגלל סיבוב הגלגל ארבעת היסודות נעים תמיד, והמיזוג שלהם משתנה ללא הרף. לכן החומר תמיד פושט צורה, ומייד מקבל צורה חדשה וכך הלאה תמיד.
.
מורה נבוכים א' ע"ב:
"וכשיתנועע הגשם החמישי בסיבוב בכללו תמיד תתחדש ביסודות מפני זה תנועה הכרחית, יצאו בגללה ממקומותם, רוצה-לומר באש ובאויר, וידחו אל המים, ויעברו כולם בגוף הארץ אל עמקה, ויתחדש ליסודות עירוב, ואח"כ יתחילו להתנועע לשוב למקומותם, ויצאו חלקים מן הארץ גם-כן מפני זה ממקומותם בחברת המים והאויר והאש. והם בזה כולו פועלים קצתם בקצתם ומתפעלים קצתם מקצתם, ויפול ההשתנות במעורב עד שיתהוה מהם תחילה הקיטורים כפי מיניהם החלוקים, ואחר כן המחצבים כפי מיניהם החלוקים, ומיני הצמחים כולם ומינים רבים מבעלי חיים, כפי מה שגוזר מזג המעורב. וכל הוה נפסד, אמנם יתהוה מן היסודות ואליהם יפסד, ומן היסודות יתהוו קצתם מקצתם ויפסדו קצתם אל קצתם, שחומר הכל אחד. ואי-אפשר הימצא חומר מבלי צורה, ולא תימצא צורה טבעית מאלו ההויים הנפסדים מבלי חומר; יהיה הענין אם-כן בהויות והפסדות, והיות כל מה שיתהוה מהם ויפסיד אליהם חוזר חלילה, כדמות סיבוב הגלגל, עד שתהיה תנועת החומר הזה בעל הצורה בבא בו הצורות זו אחר זו כתנועת הגלגל באנה, כהשתנות ההנחות בעצמם לכל חלק ממנו."
.
הלכות יסודי התורה פרק ד':
"וכל המחובר מארבעה יסודות אלו הוא נפרד בסוף יש שהוא נפרד לאחר ימים אחדים ויש שהוא נפרד לאחר שנים רבות וכל שנתחבר מהם אי אפשר שלא יפרד להן אפילו הזהב והאודם אי אפשר שלא יפסד ויחזור ליסודותיו וישוב מקצתו לאש ומקצתו למים ומקצתו לרוח ומקצתו לארץ.
הואיל וכל הנפסד יפרד ליסודות אלו למה נאמר לאדם ואל עפר תשוב לפי שרוב בנינו מן העפר ולא כל הנפסד כשיפסד מיד יחזור לארבעה היסודות אלא יפסד ויחזור לדבר אחר ודבר אחר לדבר אחר וסוף הדברים יחזור ליסודות ונמצאו כל הדברים חוזרין חלילה.
ארבעה יסודות האלו משתנים זה לזה תמיד בכל יום ובכל שעה מקצתן לא כל גופן כיצד מקצת הארץ הקרובה מן המים משתנית ומתפוררת ונעשית מים וכן מקצת המים הסמוכים לרוח משתנין ומתמסמסין והווין רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך לאש משתנה ומתחולל ונעשה אש וכן האש מקצתה הסמוך לרוח מתחולל משתנה ומתכנס ונעשה רוח וכן הרוח מקצתו הסמוך למים משתנה ומתכנס ונעשה מים וכן המים מקצתו הסמוך לארץ משתנה ומתכנס ונעשה ארץ ושינוי זה מעט מעט ולפי אורך הימים ואין כל היסוד משתנה עד שיעשה כל המים רוח או כל הרוח אש שאי אפשר שיבטל אחד מן היסודות הארבעה אלא מקצת ישתנה מאש לרוח ומקצת ישתנה מרוח לאש וכן בין כל אחד וחבירו ימצא השינוי בין ארבעתן וחוזרות חלילה לעולם.
ושינוי זה יהיה בסביבת הגלגל ומסביבתו יתחברו ארבעתן ויהיה מהן שאר גולמי בני אדם ונפש חיה צמח ואבן ומתכת והאל נותן לכל גולם וגולם צורה ראויה לו על ידי מלאך העשירי שהיא הצורה הנקראת אישים."
.
אחרי שהחומר פשט צורה, בגלל שינוי המזג, הוא לובש צורה חדשה, גם זה בגלל שינוי המזג. הצורה היא נצחית ואין בה שינוי, היא פעילות טהורה ותמיד פועלת להצטייר בחומר אם הוא מוכן לקבל אותה. התנועה של לבישת הצורה החדשה לא נובעת מהצורה החדשה המתלבשת, אלא מהתנועה של החומר שמשנה את מיזוג היסודות שבו. מה שהחומר משנה את המזג שלו ופושט צורה ונפסד, אין בזה קושיא (חומר בלא צורה נחשב לא קיים. למרות שיש קיום עצמי לחומר הראשון שאין בו שום צורה, זה לא קיום גמור ואיננו דנים בו כאן והוא נחשב מבחינת אופן הקיום של עצמים בעולם כלא-קיים). הקושיא היא כששינוי המזג של החומר גורם לו ללבוש צורה חדשה. זו התהוות של עצם חדש. אם החומר הוא הסיבה להתהוות הזו (לתנועה של שינוי המזג) הרי החומר קודם לעצם החדש מצד סדר ההוויה. העצם החדש הוא הרכבה של חומר וצורה. החומר של העצם החדש נעשה קיים מכח ההרכבה הזו כי חומר בלי צורה לא נחשב קיים. אם כן החומר הוא סיבת תנועת שינוי המזג שגורמת לעצם חדש להתהוות וממילא חומר חדש להיות קיים. לא ייתכן שחומר הוא סיבת קיום החומר. סיבה להוויה לא יכולה להיות סיבובית. לכן יש כאן קושיא.
.
זה מה שכתוב בפרקנו. הוא אומר שאם הצורה של התלת מימדיות עוזבת את החומר המוחשי, ולא מוחלפת בצורת תלת מימדיות חדשה, החומר המוחשי מפסיק להיות קיים. ההחלפה הזו היא תנועת ההתהוות וההפסד. אם סיבת ההחלפה בצורה חדשה (סיבת תנועת שינוי המזג) היא החומר המוחשי, אם כן הוא סיבת קיומו של עצמו (בעצם החדש שנוצר מחמת שינוי המזג) וזה לא יתכן.
.
לכאורה מפשטות לשונו המסקנה שהוא מוכיח מזה היא שהחומר המתימטי הוא הסיבה לתנועת שינוי המזג ולהתהוות העצם החדש ולא החומר המוחשי של היסודות. אבל זה לא מתרץ כי עדיין יהיה קשה שהחומר המתימטי הוא סיבת עצמו.
אלא באמת סיבת תנועת החומר, שגורמת להפסד והווייה, והיא סיבת קיומו של החומר של העצמים החדשים המתהווים (בקיום מלא מבחינת העולם הארצי, של "עצם" שהוא דווקא הרכבת חומר וצורה, ולא קיום עמום ומוקשה של חומר בלי צורה, כמו שכתב אפלטון בטימאוס, שהעתקתי לעיל), היא תנועת הגלגל, שסיבתה השגתו את השכל הנפרד העליון.
הגלגל הוא החומר החמישי, תנועתו היא הווייתו וזה מסיבת השכל הנפרד, ותנועתו היא סיבה להוויית החומר התחתון של ארבעת היסודות, על ידי שהגלגל מניע את תנועת שינויי המזג של היסודות. באמת החומר המתימטי הוא לא חומר נפרד מחומר היסודות. אלא הוא הבחינה בחומר היסודות שהיא השייכות שלו לתנועת הגלגל.
החומר החמישי הוא החומר המתימטי בלי שהוא מתלבש בצורת היסודות. הוא מה שאנו קוראים לו החלל הריק. מה שיש בין החלקיקים היסודיים של החומר או בין הכוכבים בחלל. הבוהו לפני שנעשה לארבעת היסודות הוא החומר החמישי של הרקיע.
.
.
זה מבואר מלשון הרמב"ן:
"הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.
ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.
והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא.
וזהו שאמר הכתוב (ישעיהו לד יא): "וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ", כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בניינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן "קַוֵּה אֶל ה'" (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבניין. וכן כתוב: "מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (ישעיהו מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה: "יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו".
ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר): אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב: "והארץ היתה תהו ובהו"? מאי משמע "היתה"? שכבר היתה תהו. ומאי "בֹהוּ"? אלא תהו היתה, ומאי "תֹהוּ"? דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו. ומאי "בֹהוּ"? דבר שיש בו ממש, דכתיב "בּוֹ הוּא".
ואמר "אֱלֹהִים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת, "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכוחות; כלומר, כוח הכוחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה.
אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ."
.
הרמב"ן כתב:
"ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם."
משמע שיש שני חומרים ראשונים, חומר ראשון של השמיים וחומר ראשון אחר של הארץ.
.
וכן במורה נבוכים ב' כ"ו:
"שהוא באר שחומר השמים – בלתי חומר הארץ ושהם שני חמרים נבדלים מאוד האחד מיוחס לו ית' למעלתו וגדולתו והוא – 'מאור לבושו'; והחומר האחר רחוק מאורו ית' וזהרו והוא – החומר התחתון ושמהו 'משלג שתחת כסא הכבוד'. וזהו אשר שמני שאפרש מאמר התורה "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" – שהם השיגו ב'מראה הנבואה' ההוא אמיתת החומר הראשון התחתון; כי אונקלוס שם 'רגליו' שב אל ה'כסא' כמו שבארתי לך – וזה באר שהלבן ההוא שתחת ה'כסא' הוא חומר הארץ:
וכבר שנה ר' אליעזר זה הענין בעצמו וגילה בו – רצוני לומר היותם שני חמרים עליוני ותחתוני – ושאין חומר הכל אחד. וזהו סוד גדול לא תקל בבאור גדולי חכמי ישראל בו שהוא סוד מסודות המציאות ו'סתר' מ'סתרי תורה'. ב'בראשית רבה' אמרו "ר' אליעזר אומר כל מה שיש בשמים – בריאתו מן השמים וכל מה שיש בארץ – בריאתו מן הארץ". והתבונן איך באר לך זה החכם כי חומר כל מה שבארץ – חומר אחד משותף – רצוני לומר כל מה שתחת גלגל הירח – וחומר כל השמים ומה שבהם – חומר אחר אינו זה. ובאר ב'פרקיו' זה החידוש המוסף – רצוני לומר מעלת החומר ההוא וקרבתו לו וחסרון זה וגבול מקומו גם כן. ודע זה"
.
ואחר כך כותב הרמב"ן:
"דע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם.
והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תֹּהוּ", והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): "בתוהא על הראשונות". מפני שאם בא אדם לגזור בו שֵם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בֹּהוּ", והמלה מורכבת, כלומר "בּוֹ הוּא", כמלת "לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ" (שמות יח יח), שמחוסר הו"ו והאל"ף, עֲשׂוֹ הוּא."
"והחומר הזה שקראו היולי", האם מדובר על החומר של השמים או של הארץ, הרי למדנו שהם שני חומרים ראשונים נבדלים?
.
הרמב"ן כותב:
"אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון, משמעותו, בתחילה "בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם", כי הוציא חומר שלהם מאין, "וְאֵת הָאָרֶץ", שהוציא החומר שלה מאין. "וְהָאָרֶץ" תכלול ארבע היסודות כולם, כמו "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן "הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וְכָל תְּהֹמוֹת" (תהלים קמח ז), וזולתם רבים. והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ."
הרי הוא כותב שבבריאה הזו, שהיא אותה נקודה ראשונה שנקראת היולי, כלומר החומר הראשון, נבראו ביחד גם השמים וגם הארץ. והרי יש חומר ראשון אחד לשמים ולארץ ולא חומר ראשון נפרד לכל אחד מהם.
וזה מתאים לתחילת דבריו שהוציא מהאפס הגמור יסוד דק מאוד אין בו ממש. משמע שהוא יסוד אחד, ומהיסוד האחד הזה המציא הכל, גם את השמים וגם את הארץ. ומייד הוא ממשיך שלשמים יש חומר ראשון בפני עצמם והוא נפרד מהחומר הראשון של הארץ, והרי זו סתירה באותו דיבור.
"הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא"; ואין כל ה"נעשה" – תחת השמש או למעלה – הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותיקן אותן.
ודע, כי השמים וכל אשר בהם – חומר אחד, והארץ וכל אשר בה – חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם."
.
.
וכן במורה נבוכים ב' ל' כתב:
"וכבר ידעתם באורם כי השמים והארץ נבראו יחד לאמרו "קורא אני אליהם – יעמדו יחדיו" – אם כן הכל נברא יחד ונבדלו הדברים כולם ראשון ראשון. עד שהם המשילו זה לזורע שזרע זרעים משתנים בארץ בבת אחת וצמח קצתם אחר יום וקצתם אחר זרעים משתנים בארץ בבת אחת וצמח קצתם אחר יום וקצתם אחר שני ימים וקצתם אחר שלושה – והזריעה כולה היתה בשעה אחת. ולפי זה הדעת האמיתי בלא ספק יותר הספק אשר חיב לר' יהודה ב"ר סימון שיאמר מה שאמר והוקשה עליו באיזה דבר שוער 'יום ראשון ויום שני ושלישי'? ובפרוש אמרו החכמים ב'בראשית רבה' ב'אור' הנזכר ב'תורה' ש'נברא ביום ראשון' – אמרו בזה הלשון "הן הן מאורות שנבראו ביום ראשון ולא תלאן עד יום רביעי" – הנה כבר בא הבאור בזאת הכונה:"
.
.
ברמב"ן משמע שהבוהו והיסודות הם לא עניין נפרד:
"ואחר שאמר כי בתחילה – במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר, חומר אין בו ממש; והיתה "בֹהוּ", כי הלביש אותה צורה. ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הָאָרֶץ" תכלול ארבעת אלה.
[…]
והנה שיעור הכתובים: בתחילה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר, ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה."
משמע שארבעת היסודות הם צורה בבוהו עצמו ולא עניין נבדל ממנו.
.
.
וכן בהלכות יסודי התורה פרק ד':
"ארבעה גופים הללו שהם אש ורוח ומים וארץ הם יסודות כל הנבראים למטה מן הרקיע וכל שיהיה מאדם ומבהמה ועוף ורמש ודג וצמח ומתכת ואבנים טובות ומרגליות ושאר אבני בנין והרים וגושי עפר הכל גולמן מחובר מארבעה יסודות הללו נמצאו כל הגופים שלמטה מן הרקיע חוץ מארבעה יסודות האלו מחוברים מגולם וצורה וגולם שלהם מחובר מארבעה יסודות האלו, אבל כל אחד מארבעה היסודות אינו מחובר אלא מגולם וצורה בלבד."
משמע שכל אחד מארבעת היסודות יש לו את צורת היסוד שהיא בחומר, והוא החומר הראשון. ולא הזכיר שיש בין החומר הראשון ליסודות את החומר המתימטי, הבוהו. כי החומר המתימטי הוא בחינה בחומר היסודות ולא עניין נפרד לעצמו.
(יש מקום לבאר בעומק העניין למה החומר המתימטי הוא לא עומד בפני עצמו אלא הוא אחד עם החומר המוחשי. אבל אבן סינא לא מבאר זאת כאן , ולכן לא אנסה לבאר בלי שהביאור יהיה ממנו.
אנו בחלק הפיזיקה של הרמיזות וההערות. פיזיקה פירושה שחוקרים את המציאות ורואים היאך היא, מסתכלים על מה שיש, ורק אחר כך מנסים להבין. כאן אבן סינא חוקר האם במציאות רואים שהחומר המתימטי והחומר המוחשי הם דבר אחד או שהם נפרדים. לכן הוא חוקר אחר הוכחות שמוכיחות האם כך או כך. כשעוסקים בפיזיקה ההבנה באה רק אחרי התצפית על המציאות. לכן כאן לא המקום להסביר את ההבנה בעניין האם החומר המוחשי והחומר המתימטי הם שתי בחינות של אותו הדבר, או שהם דברים נפרדים.)
.
אלא וודאי העניין הוא שההתחלה הראשונה היא החומר הראשון עצמו, ההיולי, הנקודה האחת של יסוד דק מאוד שאין בו ממש. והוא אחד לשמיים ולארץ. בחומר הראשון עצמו מייד התלבש הבוהו. בבוהו מצויירים ארבעת היסודות וזה החומר הראשון של הארץ. והבוהו בפני עצמו בלי ארבעת היסודות הוא החומר הראשון של השמיים. אי אפשר לפרש את הרמב"ן, ואת הפסוקים לפי דרך הרמב"ן, באופן אחר. וכבר הארכתי במקומות אחרים יותר בביאור העניין שהחומר החמישי הוא מה שאנו חושבים שהוא החלל הריק, שהחלל הריק נמצא ותופש מקום שהרי יש לו תיאור מתימטי של מקום ותואר, אפשר לשרטט בדיוק בתיאור מתימטי את מקומו של החלל הריק ואת צורתו. למשל אם מציירים תיבה ריקה לגמרי (וואקום) שנמצאת נניח בתוך אוויר או מים, ואחר כך מציירים שאין לה דפנות ובכל זאת האוויר או המים לא נכנסו לתוכה, הרי ציירנו חלל ריק. החלל הריק הזה הוא במידות של התיבה ובמקום של התיבה. לכן הוא נמצא, הוא חומר, כלומר משהו שנמצא, ולא ריק והעדר באמת. להעדר אמיתי לא יתכן שיהיה מקום ולא יתכן שתהיה לו צורה שהרי אין כאן שום דבר, ולשום דבר אין מקום ואין צורה כי אין מה שיהיה לו מקום ואין מה שתהיה לו צורה (עיין עוד בזה לקמן פרקים 30-31). אלא זהו החומר החמישי. והוא תיאור מתימטי בלבד ולא חומר מוחשי, וזהו הבוהו.
לעיל על מטאפיזיקה ספר דלתא כתבתי בקטע שנקרא "הנמשל של הקבלה", שכל הכדורים הם מלאים ולא חלולים. כלומר כדור הארץ, המים, האוויר, האש, והחומר החמישי. בכל דבר יש את כל הבחינות האלה. הן בחינות שונות של מציאות ולכן אין סתירה בכך שהם נמצאים באותו מקום, חודרים זה לתוכו של זה. למשל גוף אדם וסלע לא יכולים להיות באותו מקום, אבל גוף אדם ונפשו של אותו אדם כן יכולים להיות באותו מקום, כי הם נמצאים במובן שונה של "נמצא". כל יסוד, ובמיוחד היסוד החמישי, נמצא במובן אחר של "נמצא". לכן כולם באותו מקום. לכן אנו רואים בירח שהוא עשוי מאבן, כי באותו מקום שבו הוא עשוי מחומר חמישי הוא עשוי גם מאבן. רק שעיקר מה שנגלה בו למתבונן בחכמה הוא בחינת החומר החמישי ולכן הוא נקרא עשוי מחומר חמישי. והאבן שעל הארץ עיקר מה שגלוי בה היא היותה עשויה ממיזוג יסודות שהשולט בו הוא איכות יסוד העפר. אבל באמת יש בה גם בחינת חומר חמישי רק שהיא נסתרת.
כמו למשל שאבן היא 'חי' לא פחות מאדם. כי בכל הנבראים יש את בחינות הדומם צומח חי מדבר. רק שבחינת 'חי' נסתר באבן, ובצומח נגלית קצת יותר ובחיה נגלית יותר ובאדם נגלה ביותר. שהרי צדיקים במיתתם נקראים חיים, וזה אין בבעלי חיים בגילוי.
.
.
מעתה מיושבים דברי אבן סינא בפרקנו.
כוונתו היא שאם נחשוב שהחומר המוחשי של היסודות קיים בפני עצמו, אז נוכרח לומר שהוא סיבת הקיום של עצמו (הוא סיבת התנועה שגורמת להתהוות עצמים חדשים) וזו סתירה.
אבל אם נבין שקיומו האמיתי הוא החומר המתימטי, הבוהו, החומר החמישי, אז סיבת קיומו היא השורש הממציא את הכל ואין קושיא. כי הבוהו הוא השמיים. סיבת קיומם היא מה שהשכל הראשון משיג את בוראו (ומזה מתהווה השכל השני המופשט הנפרד), ומשיג את פחיתותו שלו ביחס לבוראו, ומזה מתהווה הגלגל הראשון החומרי שהוא החומר החמישי, וממנו שאר הגלגלים ומהם בחינת הבוהו של הארץ, שהיא החומר החמישי שנמצא בסוד קיום הארץ, כי לא רק השמים עשויים מהחומר החמישי, כי הכדור של החומר החמישי אינו חלול אלא מלא. קיומה של הארץ בעמקו וסודו הם השמיים והם ההשפעה מהבורא. זה מה שכתוב כאן בפרקנו.
.
בזה הוא ממשיך בפרק הבא, פרק 24:
Therefore it remains that the dependency is only one-sided. Thus matter and form are not of the same degree of dependency and simultaneity. Rather, the form has a certain priority in the generable and corruptible
הנושא כאן שהיסוד הוא שמים וארץ, זה מעל זה, משפיע ומקבל. הקיום הוא השפעה מלמעלה וקיבול מלמטה. אי אפשר לתפוש את החומר המוחשי אלא כתחתית שרשרת של השפעה מלמעלה למטה, שההשפעה בה היא בכיוון אחד. התחתון תלוי במציאותו בעליון.
וכמו שכתב המורה נבוכים ב' ל':
"לכן אמר: "בראשית" (בראשית א', 1). הבי"ת היא במשמעות "בתוך". התרגום האמיתי של הפסוק הזה הוא: "בְּהתחלה ברא האל את המעלה ואת הַמַטָּה""
.
.
.
.
.
עמ' 72
פרקים 25-26
אבן סינא מבאר בפרקים אלה את היותה של הצורה קודמת בסדר ההווייה לחומר. הוא אומר שהיא סיבה לקיומו של החומר. הוא מדמה את הצורה והחומר לתנועת יד שאוחזת במפתח. כשהיד מפסיקה לנוע מיד גם המפתח מפסיק לנוע. אבל זה לא מעיד על שוויון ביניהם בסדר ההווייה. כי תנועת המפתח פסקה בגלל שפסקה תנועת היד. ואילו תנועת היד לא פסקה בגלל שפסקה תנועת המפתח. כך כשעצם חדל מלהתקיים פסקה הצורה ופסקה החומר וזה קרה כאחת. אבל זה לא מעיד שיש שוויון בין החומר לצורה מצד ההוויה.
כמו שתנועת היד היא סיבה לתנועת המפתח, כך הצורה היא סיבה לעצם שמורכב מחומר וצורה, והיא גם סיבה לקיומו של החומר.
הוא כותב בפרק 25:
"This [priority] is only possible in one of the remaining divisions [כוונתו לחלוקה השלישית שכתב לעיל בפרק 19, שהיא הנכונה מבחינה פילוסופית] (p. 236).41 That is, matter exists due to [1] a primary cause42 and [2] a determinant of the succession of forms.43 When these two things unite, the existence of matter is completed (p. 237). Then, by means of matter, the form is individuated and, by the form, the matter is also individuated (p. 238) in a manner whose evidence merits a discussion beyond this summary."
הלשון completed חשוב כאן. לחומר יש מציאות גם בלי צורה. אבל היא לא מציאות שלמה. הצורה גורמת שהחומר יהיה 'נמצא' במובן שלם של המילה.
המהות של הדבר, מה שהוא, מה שמבחין אותו מדברים אחרים, מה שגורם לו להיות תלת מימדי ותופש מקום, וזה מה שגורם לנו לתפוש אותו כנמצא, זה נובע מהצורה בלבד. החומר לא משתתף בזה. החומר הוא רק מצע סביל שמאפשר את זה, אבל לא תורם לזה שום דבר באופן פעיל, חיובי.
רק לצורך משל, לפי ניוטון (ואין זו האמת) יש חלל ריק אינסופי שהוא תמיד קיים, בלי קשר לקיום של שום דבר אחר. הכל קורה בתוך החלל הזה. החלל הזה הוא 'משהו' קיים, שהרי אפשר לפחות במחשבה לחשוב שלא יהיה חלל כזה. לפני הבריאה (או לפי מי שאומר שהיקום סופי בגדלו אז גם מחוץ ליקום), או לפי המדע המודרני לפני המפץ הגדול, אין חלל ריק כזה. לא ברור לי אם ניוטון סבר שאי אפשר בכלל לחשוב שאין חלל כזה או שסבר שלמעשה במציאות בהכרח תמיד יש חלל כזה. בכל אופן בוודאי החלל הוא משהו שיש. ועדיין המציאות של כל הדברים לא קשורה לחלל. היא קשורה לחומר ולצורה שלהם, החלל לא תורם לזה, אבל הוא המצע שמאפשר את זה. בלי החלל הריק שום דבר לא יהיה קיים, כי לא יהיה לו איפה להיות קיים, החלל מכיל אותו. מצד אחד יש מציאות לחלל. אבל יש גם צד לומר שהוא לא קיים. אם אין שום דבר מלבד החלל הריק הרי אין מציאות, העולם ריק. המציאות היא מה שנמצא בתוך החלל. אם יש אדם, נאמר שנמצא כאן החומר שלו, ונמצאת הצורה שלו, חייו. ותו לא. אין כאן עוד משהו. אם נדבר על החלל הריק שיש כאן, נתייחס אליו כאל המקום שהאדם תופש. כלומר המציאות של החלל הריק נובעת מהמציאות של האדם. כשאנו מצביעים על אדם ושואלים מה נמצא כאן, איננו כוללים בתשובה שנמצאת כאן חתיכת חלל ריק שקיימת בלי תלות באדם (שהרי החלל הריק היה קיים כאן עוד לפני האדם).
כל זה רק משל שהוא לגמרי לא מדוייק מצד האמת, אני כותב רק לסבר את האוזן על כפל המשמעות של 'קיים', שהכפל שאנו נוקטים ביחס לחומר הראשון קצת דומה לה. שאנו אומרים שיש לו מציאות כדבר בפני עצמו לפני הצורות, כמצע. ומצד שני אומרים שהוא קיים רק מכח הצורה שמצטיירת בו. קיום כמצע לקיום של משהו אינו זהה לקיומו של אותו משהו.
.
.
.
.
עמ' 73
פרק 27
לעיל בפרק 23 אחת מההוכחות שהחומר המוחשי לא קיים בעצמו אלא קיומו מושפע עליו מהצורה באמצעות צורת התלת מימדיות, היא מכך שהחומר לובש צורה ופושט צורה.
העצמים בעולם הארצי של ארבעת היסודות הם אלה שיש בהם תנועה מתמדת של הפסד והתהוות, פשיטת צורה ולבישת צורה. אבל יש עצמים שהצורה לא נפרדת מהם לעולם, והם גרמי השמיים, ולכאורה ההוכחה לא תהיה תקפה לגביהם. כלפי זה אומר אבן סינא שבוודאי גם לגבי גרמי השמיים האמת היא שהצורה שלהם קודמת בסדר ההווייה לחומר שלהם.
.
.
.
.
עמ' 73
פרק 28
The body is necessarily accompanied by the surface, not inasmuch as its corporeality is constituted by the surface, but inasmuch as it is necessarily accompanied by limit after being a body (p. 244).
.
.
.
..
עיונים בפילוסופיה אריסטוטלית - ניר שטרן 